משנה תורה -
ספר זרעים -
הלכות ביכורים - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
א המפריש חלתו קמח--אינה חלה, וגזל ביד כוהן, ושאר העיסה חייבת בחלה; ואותו הקמח שהפריש לשם חלה--אם יש בו עומר, ועשהו עיסה--הרי זה מפריש ממנו חלה, כשאר כל קמח חולין.
ב אימתיי מפרישין החלה: כשייתן המים, ויתערב הקמח במים--מפריש ממנו החלה מתחילת דבר שנילוש, שנאמר "ראשית, עריסותיכם" (במדבר טו,כ). והוא שלא יישאר שם קמח בעריבה שלא נתערב במים, שיעור עומר; ואם אמר הרי זו חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר, ולכשתיעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידו לשם חלה--הרי זה מותר.
ג הניח העיסה עד שלש הכול ועירבה, ואחר כך הפריש--אין בכך כלום; ואם לא הפריש החלה בצק, אלא אפה הכול--הרי זה מפריש מן הפת, כמו שביארנו.
ד מאימתיי תתחייב העיסה בחלה: משתתגלגל בחיטים ויתערב הקמח במים, או שתיטמטם בשעורים ותיעשה כולה גוף אחד; ואוכלין עראי מן העיסה, עד שתתגלגל בחיטים ותיטמטם בשעורים. והכוסמין כחיטים, ושיבולת שועל והשיפון כשעורים.
ה נתגלגלה בחיטים וניטמטמה בשעורים--האוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב מיתה, מפני שהיא טבל. לפיכך אם הייתה העיסה חייבת בחלה מן התורה, האוכל ממנה לוקה ככל אוכל טבל; ואם הייתה חייבת בחלה מדבריהם, מכין אותו מכת מרדות.
ו עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל, פטורה; ומשנתגלגלה, חייבת. וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שתתגלגל, ופדיה וזכה בה, ואחר כך גילגלה, או שהקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה, ופדיה וזכה בה--הרי זו חייבת בחלה.
ז הקדישה קודם שתתגלגל, ונתגלגלה ביד ההקדש, ואחר כך פדיה--פטורה: שבשעת חובתה, הייתה פטורה.
ח וכן נוכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה, ונתנה לו במתנה עד שלא גילגלה--חייבת; ואם נתנה לו אחר שנתגלגלה, פטורה. [ט] גר שנתגייר והייתה לו עיסה--נתגלגלה עד שלא נתגייר, פטורה; ומשנתגייר, חייבת. ואם ספק--חייבת בחלה, לפי שהוא עוון מיתה; וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה, אין חייב עליה חומש.
ט [י] עיסה שנולד בה ספק טומאה קודם שתתגלגל--יעשנה בטומאה, לפי שמותר לטמא חולין שבארץ ישראל; ותישרף חלתה. נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה, שוודאה מטמא את החולין מן התורה--יגמרנה בטהרה: שכל שוודיו מטמא את החולין--גזרו על ספקו בחולין הטבולים לחלה, שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה. ותהיה החלה הזאת תלויה, לא נאכלת ולא נשרפת.
י [יא] לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחילה, אלא ייזהר וישתדל; וייטהר הוא וכליו, כדי להפריש חלה בטהרה. היה בינו ובין המים יתר מארבעת מילין--יעשנה בטומאה, ויפריש חלה טמאה.
יא [יב] אין עושים חלת עם הארץ בטהרה, אבל עושים עיסת חולין בטהרה. כיצד: מגבל העיסה זה החבר, ומפריש ממנה כדי חלתה; ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או כלי אדמה, שאין מקבלין טומאה. וכשיבוא עם הארץ--נוטל את שתיהן, את העיסה ואת החלה; ואומרים לו היזהר שמא תיגע בחלה, שלא תחזור לטבלה. ומפני מה התירו לו זה, משום כדי חייו של מגבל.
יב [יג] אשת חבר, מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ; אבל משתטיל מים לעיסה--לא תסייע אותה, מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה. וכן הנחתום שהוא עושה בטומאה--לא לשין ולא עורכין עימו, שאין מחזקין ידי עוברי עבירה; אבל מוליכין עימו פת לפלטר.
יג [יד] הלוקח מנחתום עם הארץ בסוריה, ואמר לו הפרשתי חלה--אינו צריך להפריש חלה מספק: כשם שלא נחשדו כל ישראל בארץ על תרומה גדולה, כך לא נחשדו בסוריה על החלה. [טו] אבל הלוקח בחוצה לארץ מן הנחתום, צריך להפריש חלה מספק; אבל הלוקח מבעל הבית, ואין צריך לומר המתארח אצלו--אינו צריך להפריש מספק.
משנה תורה -
ספר זרעים -
הלכות ביכורים - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב