משנה תורה - ספר קדושה - הלכות מאכלות אסורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז

הלכות מאכלות אסורות פרק יא

א  יין שנתנסך לעבודה זרה, אסור בהניה; והשותה ממנו כל שהוא, לוקה מן התורה.  וכל האוכל כל שהוא מתקרובת עבודה זרה, מבשר או פירות, אפילו מים ומלח--האוכל מהן כל שהוא לוקה, שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" (דברים לב,לח).  [ב] יין שנתנסך לה, כזבח שקרב לה; וכיון שאיסור זה משום עבודה זרה הוא, אין לו שיעור, שנאמר בעבודה זרה "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח).

ב  [ג] יין הגויים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם--אסור בהניה כיין שנתנסך; ודבר זה, מגזירת סופרים הוא.  והשותה מסתם יינם רביעית, מכין אותו מכת מרדות.  [ד] וכל יין שייגע בו הגוי, הרי זה אסור--שמא ניסך אותו, שמחשבת הגוי לעבודה זרה.  הא למדת שיין ישראל שנגע בו הגוי--דינו כסתם יינם, שהוא אסור בהניה.

ג  [ה] גוי שנגע ביין שלא בכוונה, וכן תינוק גוי שנגע ביין--אסור בשתייה, ומותר בהניה.  הלוקח עבדים מן הגויים, ומלן וטבלן--מיד אינן מנסכין את היין; ויין שייגעו בו מותר בשתייה, ואף על פי שעדיין לא נהגו בדתי ישראל, ולא פסקה עבודה זרה מפיהם.  [ו] בני השפחות הגויות שנולדו ברשות ישראל ומלו, ועדיין לא טבלו--הגדולים אוסרין היין כשייגעו בו, והקטנים אינן אוסרין.

ד  [ז] גר תושב, והוא שקיבל עליו שבע מצוות כמו שביארנו--יינו אסור בשתייה, ומותר בהניה; ומייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין.  וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאליים--יינן אסור בשתייה, ומותר בהניה; וכן הורו כל הגאונים.  אבל הנוצריים--עובדי עבודה זרה הן, וסתם יינם אסור בהניה.

ה  [ח] כל מקום שנאמר בעניין זה שהיין אסור--אם היה הגוי שנאסר היין בגללו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בהניה; ואם אינו עובד עבודה זרה, הרי הוא אסור בשתייה בלבד.  וכל מקום שנאמר גוי סתם, הרי זה עובד עבודה זרה.

ו  [ט] אין מתנסך לעבודה זרה, אלא יין שראוי להיקרב על גבי המזבח; ומפני זה כשגזרו על סתם יינם וגזרו על כל יין שייגע בו הגוי שיהיה אסור בהניה, לא גזרו אלא על היין שראוי להתנסך.  לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו הגוי--אינו אסור, ומותר לשתותו עם הגוי בכוס אחד; אבל יין מזוג, ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שיישתה--אם נגע בו, נאסר.

ז  [י] הורו גאוני המערב, שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש או מעט שאור--הואיל ואינו ראוי למזבח, הרי הוא כמבושל או כשיכר ואינו מתנסך; ומותר לשתותו עם הגוי.

ח  [יא] מאימתיי ייאסר יין הגויים:  משידרוך ויימשך היין--אף על פי שלא ירד לבור, אלא עדיין הוא בגת--הרי זה אסור; לפיכך אין דורכין עם הנוכרי בגת, שמא ייגע בידו וינסך, ואפילו היה כפות.  ואין לוקחין ממנו גת דרוכה, ואף על פי שעדיין היין מעורב עם החרצנים והזוגין ולא ירד לבור.

ט  [יב] נוכרי שדרך היין ולא נגע בו, והרי ישראל עומד על גביו, וישראל הוא שכנסו בחבית--הרי זה אסור בשתייה.  [יג] החומץ של גויים אסור בהניה, מפני שנעשה יין נסך קודם שיחמיץ.

י  גוי שהיה דורס ענבים בחבית--אף על פי שהיין צף על גבי ידיו, אין חוששין משום יין נסך; היה אוכל מן הסלים, והותיר כסאה וכסאתיים, וזרקן לגת--אף על פי שהיין מנתז על הענבים, אינו עושה אותו יין נסך.

יא  [יד] החרצנין והזוגין של גויים--אסורין בהניה, כל שנים עשר חודש; ולאחר שנים עשר חודש, כבר יבשו ולא נשארה בהן לחלוחית, ומותרין באכילה.  וכן שמרים של יין שיבשו--לאחר שנים עשר חודש מותרין, שהרי לא נשאר בהן ריח יין והרי הן כעפר וכאדמה.

יב  [טו] נודות הגויים וקנקניהן שהכניסו בהן הגויים יינם--אסור ליתן לתוכן יין, עד שיישנן שנים עשר חודש, או עד שיחזירן לאור עד שיתרפה הזפת שעליהן, או שייחמו, או עד שייתן לתוכן מים שלושה ימים מעת לעת ומערה המים ומחליף מים אחרים כל מעת לעת שלושה פעמים בשלושת הימים:  בין שהיו הכלים שלהן, בין שהיו של ישראל ושאלו אותן והכניסו בהן יינם.  ואם נתן לתוכן יין קודם שיטהר אותן, הרי זה אסור בשתייה.

יג  [טז] ומותר ליתן לתוכן שיכר או ציר או מורייס מיד, ואינו צריך לכלום; ומותר ליתן היין לתוכן אחר שייתן הציר או המורייס, שהמלח שורפן.

יד  [יז] הלוקח כלים חדשים שאינן מזופתין מן הגויים--נותן לתוכן יין מיד, ואינו חושש שמא נתנו בהן יין נסך; ואם היו מזופתין--מדיחן, ואף על פי שהן חדשים.  וכן כלי שנתנו בו יין נסך ואין מכנסו לקיום, כגון כלי שחושף בו או המשפך וכיוצא בהן--משכשכו במים, ודייו.  [יח] וכן כוס של חרס ששתה בו הגוי, אסור לשתות בו פעם ראשונה ושנייה; ושלישית מותר, שכבר הלכו ציחצוחי היין שבו:  והוא שהיה מצופה באבר כדרך שהיוצרין עושין, או שהיה מזופת; אבל של חרס, צריך הדחה.

טו  [יט] כלי חרס השוועים באבר שנשתמשו בהן ביין נסך--אם היו לבנים, או אדומים, או שחורים--מותרין; ואם היו ירוקין--אסורין, מפני שהן בולעין.  ואם יש בהן מקום מגולה של חרס--בין לבנים, בין ירוקין--אסורין, מפני שהם בולעין.  וייראה לי, שאין הדבר אלא בשכנסו בהם לקיום; אבל אם לא כנסו בהם לקיום--מדיחן ומותרין, ואפילו הן של חרס.

טז  [כ] גת של אבן ושל עץ שדרך בהן הגוי, או גת של אבן שזיפתה הגוי אף על פי שלא דרך בהן--מדיחן במים ובאפר ארבעה פעמים, ודורך בהן:  ואם הייתה בהן לחלוחית, מקדים האפר למים; ואם לאו, מקדים המים.

יז  [כא] גת של אבן מזופתת שדרך בה הגוי, או גת של עץ זפותה אף על פי שלא דרך בה--צריך לקלוף את הזפת.  ואם יישנה שנים עשר חודש, או נתן בה מים שלושה ימים מעת לעת--אינו צריך לקלוף:  לא תהיה הגת חמורה יתר מן הקנקנים; לא נאמר יקלוף, אלא להתירה מיד.

יח  [כב] גת של חרס--אף על פי שקלף את הזפת, אסור לדרוך בה מיד:  עד שיחם אותה באש, עד שירפה הזפת.  ואם יישנה, או נתן בה מים שלושה ימים--מותרת כמו שביארנו.

יט  [כג] משמרת של יין של גויים--אם הייתה של שיער, מדיחה ומשמר בה; ואם הייתה של צמר, מדיחה במים ובאפר ארבעה פעמים, ומניחה עד שתינגב, ומשמר בה; ואם הייתה של שש, מיישנה שנים עשר חודש:  ואם יש בה קשרים, מתירן.

כ  וכן כלי חלף והוצים וכיוצא בהן, מקפיפות שדורכין בהן היין--אם היו תפורין בחבלים, מדיחן; ואם היו אחוזות זו בזו בסיבוך קשה, מדיחן באפר ובמים ארבעה פעמים ומנגבן, ומשתמש בהן; ואם היו תפורות בפשתן, מיישנן שנים עשר חודש:  ואם יש בהן קשרים, מתירן.

כא  [כד] כלי הגת שדרך בהן הנוכרי יין נסך, כיצד מטהרין אותן כדי שידרוך בהן הישראלי:  הדפין והעדשים והלולבין, מדיחן.  העקלין של נסרין ושל בצבוץ, מנגבן.  של שיפה ושל גמי, מיישנן שנים עשר חודש; ואם רצה לטהרן מיד--מגעילן ברותחין, או חולטן במי זיתים, או מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין שתים עשרה שעות, ואחר כך יותרו.

כב  [כה] בזמן שהייתה ארץ ישראל כולה לישראל, היו לוקחין היין מכל אדם מישראל, ואין חוששין לו; ובחוצה לארץ, לא היו לוקחין היין מכל אדם מישראל, אלא מאדם שהוחזק בכשרות.  ובזמן הזה, אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות; וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן, כמו שביארנו.

כג  [כו] המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן, והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג--הרי זה מותר, ואין צריך לשאול עליו:  אף על פי שאינו מכירו, אלא יודע שהוא יהודי בלבד.  ואם הוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו, אסור להתארח אצלו; ואם עבר ונתארח אצלו--אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו, עד שיעיד לו אדם כשר עליהם.

משנה תורה - ספר קדושה - הלכות מאכלות אסורות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז