משנה תורה - ספר נשים - הלכות אישות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה

הלכות אישות פרק כא

א  מציאת האישה ומעשה ידיה, לבעלה.  ומה היא עושה לו, הכול כמנהג המדינה:  מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה.  ואם היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות את הצמר בלבד--שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתיים, והטיווי היא המלאכה המיוחדת לנשים:  שנאמר "וכל אישה חכמת לב, בידיה טוו" (שמות לה,כה).  [ב] דחקה עצמה ועשתה יותר מן הראוי לה, המותר לבעל.

ב  היה לה ולו ממון הרבה, אפילו היו להן כמה שפחות--אינה יושבת להבטלה בלא מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה; אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה.  [ג] והמדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה כלל--יוציא וייתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זימה.

ג  וכן כל אישה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתיתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו; אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו, או בפני בנו.  [ד] ומלאכות אלו, עושה אותן היא בעצמה; ואפילו היו להן כמה שפחות, אין עושה מלאכות אלו לבעל אלא אשתו.

ד  [ה] יש מלאכות אחרות שהאישה עושה אותן לבעלה, בזמן שהן עניים; ואלו הן:  אופה את הפת בתנור, ועזרא תיקן שתהיה אישה משכמת ואופה כדי שתהיה הפת מצויה לעניים; ומבשלת את התבשילין, ומכבסת בגדים, ומניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו, ומטחנת.  כיצד מטחנת--יושבת בריחיים ומשמרת את הקמח, ואצה בטוחנת, או מחמרת אחר הבהמה, כדי שלא ייבטלו הריחיים; ואם היה דרכן לטחון בריחיים של יד, טוחנת.

ה  [ו] במה דברים אמורים, בעניים; אבל אם הכניסה לו שפחה אחת, או נכסים שראויין לקנות מהן שפחה אחת, או שהייתה לו שפחה אחת, או שהיה לו ממון כדי לקנות שפחה אחת--אינה מטחנת, ולא אופה, ולא מכבסת, ולא נותנת תבן לפני בהמתו.

ו  הכניסה לו שתי שפחות, או נכסים הראויין לקנות מהן שתי שפחות, או שהיו לו שתי שפחות, או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות--אינה מבשלת, ואינה מניקה את בנה, אלא נותנת אותו לשפחה להניק.

ז  נמצאו כל המלאכות שכל אישה עושה אותן לבעלה, חמש מלאכות--טווה, ורוחצת פניו ידיו ורגליו, ומוזגת הכוס, ומצעת את המיטה, ועומדת לשמש בפניו; והמלאכות שמקצת הנשים עושות אותן ומקצתן אינן עושות, שש מלאכות--מטחנת, ואופה, ומבשלת, ומכבסת, ומניקה, ונותנת תבן לפני בהמתו.

ח  כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה, נידה עושה לבעלה--חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המיטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו:  גזירה משום הרהור, שמא יבוא לבעול.  לפיכך מצעת מיטתו כשהיא נידה, שלא בפניו; ומוזגת הכוס, ואינה נותנת אותו בידו כדרכה תמיד, אלא מנחת אותו על הארץ או על הכלי, והוא נוטלו.

ט  האישה ששברה כלים, בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה--פטורה:  ואין זה מן הדין, אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן, אין שלום בתוך הבית לעולם--אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות, ונמצאת קטטה ביניהם.

י  כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן--כופין אותה ועושה, ואפילו בשוט.  טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאיני נמנעת מלעשות--מושיבין אישה ביניהן או שכנים; ודבר זה, כמו שיראה הדיין שאפשר בדבר.

יא  האישה, כל זמן שהיא מניקה--פוחתין לה ממעשה ידיה, ומוסיפין לה במזונותיה יין ודברים שיפין לחלב.  פסקו לה מזונות הראויות לה, והרי היא מתאווה לאכול יותר, או לאכול מאכלות אחרות, מפני חולי תאווה שיש לה בבטנה--הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה:  ואין הבעל יכול לעכב ולומר, שאם תאכל יותר מדיי, או תאכל מאכל רע, ימות הוולד--מפני שצער גופה קודם.

יב  ילדה תאומים, אין כופין אותה להניק שניהם, אלא מניקה אחד, ושוכר הבעל מניקה לשני; הרי שרצת האישה להניק בן חברתה עם בנה, הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד.  [יג] נדרה שלא להניק את בנה--כופה ומניקתו עד שיהיה בן עשרים וארבעה חודש, אחד הזכר ואחד הנקבה.

יג  היא אומרת, אני אניק את בני, והוא אינו רוצה שתניק אשתו, כדי שלא תתנוול--אף על פי שיש להן כמה שפחות, שומעין לה:  שצער הוא לה, לפרוש מבנה.  [יד] הייתה ענייה שהיא חייבת להניק, והיה הוא עשיר שראוי שלא תניק אשתו--אף על פי שאין לו שפחות--אם לא רצת להניק, שוכר מניקה או קונה שפחה:  מפני שהאישה עולה עם בעלה, ואינה יורדת.  [טו] היא אומרת, ראוי הוא לשכור או לקנות שפחה, והוא אומר, איני ראוי--עליה להביא ראיה, ואין כאן מקום לשבועה.

יד  [טז] האישה שנתגרשה, אין כופין אותה להניק--אלא אם רצת, נותן לה שכרה ומניקתו, ואם לא רצת, נותנת לו את בנו והוא מיטפל בו.  במה דברים אמורים, שלא הניקה אותו עד שהכירה.  אבל אם הכירה, ואפילו היה סומה--אין מפרישין אותו מאימו, מפני סכנת הוולד, אלא כופין אותה, ומניקה אותו בשכר עד עשרים וארבעה חודש.

טו  [יז] הגרושה--אין לה מזונות, אף על פי שהיא מניקה את בנו; אבל נותן הוא לה יותר על שכרה, דברים שהקטן צריך להן מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בה.  אבל המעוברת, אין לה כלום.

טז  שלמו חודשיו וגמלתו--אם רצת המגורשת שיהיה בנה אצלה--אין מפרישין אותו ממנה, עד שיהיה בן שש שנים גמורות; אלא כופין את אביו, ונותן לו מזונות והוא אצל אימו.  ואחר שש שנים, יש לאב לומר--אם הוא אצלי, אתן לו מזונות, ואם הוא אצל אימו, איני נותן לו כלום.  והבת אצל אימה לעולם, ואפילו לאחר שש.

יז  [יח] כיצד:  היה האב ראוי לצדקה--מוציאין ממנו הראוי לו בעל כורחו, וזנין אותה והיא אצל אימה.  ואפילו נישאת האם לאחר--בתה אצלה, ואביה זן אותה משום צדקה עד שימות האב; ותיזון מנכסיו אחר מותו בתנאיי כתובה, והיא אצל אימה.  ואם לא רצת האם שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות--הרשות בידה, ונותנת אותן לאביהן; או משלכת אותן לקהל, אם אין להן אב, והן מיטפלין בהן.

משנה תורה - ספר נשים - הלכות אישות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה