משנה תורה -
ספר זמנים -
הלכות שביתת עשור - הכול
פרק
א
ב
ג
א האוכל ביום הכיפורים מאכלין הראויין לאדם ככותבת הגסה, שהיא פחות מכביצה במעט--הרי זה חייב. וכל האוכלים מצטרפין לשיעור זה. וכן השותה משקין הראויין לשתיית אדם כמלוא לוגמיו של שותה, כל אחד ואחד לפי לוגמיו--חייב; וכמה מלוא לוגמיו--כדי שיסלקם לצד אחד וייראה מלא, ושיעור זה באדם בינוני פחות מרביעית. וכל המשקין מצטרפין לשיעור זה. ואכילה ושתייה, אין מצטרפין לשיעור אחד.
ב אחד האוכל אוכלים המותרים, או שאכל דברים האסורין כגון פיגול ונותר וטבל ונבילות וטריפות וחלב או דם, הואיל ואכל אוכלים הראויין לאדם, הרי זה חייב כרת משום אוכל ביום הכיפורים.
ג אכל או שתה פחות משיעור זה, אינו חייב כרת; אף על פי שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור, אין חייבין כרת אלא על כשיעור. והאוכל או השותה חצי שיעור, מכין אותו מכת מרדות.
ד אכל מעט וחזר ואכל וחזר ואכל--אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת שלוש ביצים, הרי אלו מצטרפות לכשיעור; ואם לאו, אין מצטרפות. שתה מעט וחזר ושתה וחזר ושתה--אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לשיעור; ואם לאו, אין מצטרפין.
ה אכל אוכלים שאינן ראויין למאכל אדם, כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין, או ששתה משקין שאינן ראויין, כגון ציר או מורייס וחומץ חי--אפילו אכל ושתה מהן הרבה, הרי זה פטור מן הכרת; אבל מכין אותו מכת מרדות.
ו שתה חומץ מזוג במים, חייב. הכוסס פלפלין וזנגביל יבש וכיוצא בהן, פטור; אבל זנגביל רטוב, חייב. אכל עלי גפנים, פטור; לולבי גפנים, חייב. ואלו הן לולבי גפנים, כל שליבלבו בארץ ישראל מראש השנה ועד יום הכיפורים; יתר על זה, הרי הן כעצים ופטור. וכן כל כיוצא באלו.
ז אכל צלי במלח, מצטרף המלח לבשר; ציר שעל גבי ירק, מצטרף: מפני שמכשירי האוכל המעורבים עם האוכל, כאוכל הן חשובים. היה שבע מאכילה גסה שאכל עד שקץ במזונו, ואכל יתר על שובעו--פטור, כמי שאכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה: שאף על פי שזה היתר ראוי לרעב, אינו ראוי לכל מי ששבע כזה.
ח חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכיפורים--אף על פי שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך--מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר דיי. אמר החולה איני צריך, והרופא אומר צריך--מאכילין אותו על פיו: והוא, שיהיה רופא אומן. רופא אחד אומר צריך, ואחד אומר אינו צריך--מאכילין אותו; מקצת הרופאין אומרין צריך, ומקצתן אומרין אינו צריך--הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין: ובלבד שלא יאמר החולה, צריך אני; אבל אם אמר, צריך אני--מאכילין אותו. לא אמר החולה שהוא צריך, ונחלקו הרופאים והיו כולם בקיאין, ואלו שאמרו צריך כמניין שאמרו אינו צריך--מאכילין אותו.
ט עוברה שהריחה בשר, לוחשין לה באוזנה שיום הכיפורים הוא: אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב; ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב נפשה. וכן מי שאחזו בולמוס, מאכילין אותו עד שייאורו עיניו; אפילו נבילות ושקצים מאכילין אותו מיד, ואין משהין עד שימצאו דברים המותרין.
י קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים, מחנכין אותן שעות. כיצד: היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום, מאכילין אותו בשלוש; היה רגיל בשלוש, מאכילין אותו בארבע. לפי כוח הבן מוסיפין לענותו בשעות. בן אחת עשרה שנה, בין זכר בין נקבה--מתענה ומשלים מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות.
יא בת שתים עשרה שנה ויום אחד ובן שלוש עשרה שנה ויום אחד שהביאו שתי שערות--הרי הן גדולים לכל המצוות, ומשלימין מן התורה; אבל אם לא הביאו שתי שערות--עדיין קטנים הן, ואינם משלימין אלא מדברי סופרים. קטן שהוא פחות מבן תשע--אין מענין אותו ביום הכיפורים, כדי שלא יבואו לידי סכנה.
משנה תורה -
ספר זמנים -
הלכות שביתת עשור - הכול
פרק
א
ב
ג