משנה תורה - ספר קניין - הלכות עבדים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט


הלכות עבדים פרק ג

א  כל עבד עברי--הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה, לא ארוסה ושומרת יבם:  והוא, שתהיה מותרת לו.  אבל אם הייתה מאיסורי לאוין, אפילו שנייה--אינו חייב במזונותיה:  שנאמר "אשתו עימו" (שמות כא,ג), אישה הראויה לעמוד עימו.  וכן חייב במזון בניו ובנותיו.

ב  במכרוהו בית דין נאמר "אם בעל אישה הוא, ויצאה אשתו עימו" (שמות כא,ג).  וכי תעלה על דעתך שכיון שנקנה זה, נשתעבדה אשתו; אלא לא בא ללמד אלא שהאדון חייב במזונותיה.  ובמוכר עצמו נאמר "ויצא, מעימך--הוא, ובניו עימו" (ויקרא כה,מא); ובנמכר לגוי נאמר "ויצא בשנת היובל, הוא ובניו עימו" (ויקרא כה,נד).

ג  אחד אישה ובנים שהיו לו בשעת מכירה, או אישה ובנים שהיו לו אחר מכירתו:  והוא, שייקחנה מדעת האדון; אבל אם לקחה שלא מדעת רבו, אינו חייב במזונותיה.

ד  [ב] אף על פי שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו, אין לו במעשה ידיהם כלום, אלא הרי מעשה ידי האישה ומציאתה, לבעלה.  וכל שזוכה הבעל באשתו--זוכה זה, אף על פי שהוא עבד עברי.

ה  [ג] מי שמכרוהו בית דין, יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית:  בין האדון, בין בנו של אדון אם מת אביו--הרי זה נותן לו שפחה כנענית, וכופהו על זה כדי שיוליד לו ממנה עבדים.  והרי היא מותרת לו כל ימי עבדותו, שנאמר "אם אדוניו ייתן לו אישה . . ." (שמות כא,ד).  והמוכר עצמו, אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל.

ו  [ד] אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית, עד שתהיה לו אישה ישראלית ובנים, אבל אם אין לו אישה ובנים, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית; ודבר זה, קבלה הוא.  אפילו היה הנמכר כוהן--הרי זה מותר בשפחה כנענית כל ימי עבדותו, [ה] אם היו לו אישה ובנים.

ז  אף על פי שמסר לו רבו שפחה כנענית, אינו יכול להפרישו מאשתו ובניו--שנאמר "אשתו עימו" (שמות כא,ג).  ואינו יכול ליתן לו שתי שפחות; ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו העבריים כדרך שנותן לכנעניים, שנאמר "ייתן לו אישה" (שמות כא,ד).

ח  נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית, והגיע יובל, והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת, וחבל בו--פטור, שהרי נאסר בשפחה.

ט  [ו] המוכר עצמו, אינו נרצע.  אבל מכרוהו בית דין, ועבד שש, ולא רצה לצאת--הרי זה נרצע; ועובד עד שנת היובל, או עד שימות האדון.

י  [ז] אף על פי שהניח בן, אין הנרצע עובד את הבן:  מפי השמועה למדו "ועבדו" (שמות כא,ו), ולא לבנו; "לעולם" (שם), לעולמו של יובל.  נמצאת למד שהנרצע, אינו קונה את עצמו אלא ביובל או במיתת האדון.

יא  [ח] עבד עברי כוהן--אינו נרצע, מפני שנעשה בעל מום.  והרי הוא אומר "ושב, אל משפחתו" (ויקרא כה,מא), לחזקה שהיה בה; ואינו שב לשררה שהיה בה.

יב  [ט] כיצד רוצעין:  מביאו לבית דין של שלושה, ואומר דבריו בפניהם; ומגישו בסוף שש אל הדלת או אל המזוזה, כשהן עומדין, בין דלת ומזוזה של אדון, בין של כל אדם; ונוקב את אוזנו הימנית בגובה של אוזן במרצע של מתכת, עד שיגיע לדלת--שנאמר "ונתת באוזנו ובדלת" (דברים טו,יז).  ולא נאמר "מזוזה" (שמות כא,ו) אלא שיהיה עומד, בין אצל דלת בין אצל מזוזה.  ומה מזוזה כשהיא עומדת, אף דלת כשהיא עומדת; אבל הרציעה בדלת, אף על פי שאין שם מזוזה.

יג  האדון הוא שרוצע בעצמו, שנאמר "ורצע אדוניו" (שמות כא,ו)--לא בנו, ולא שלוחו, ולא שלוח בית דין.  ואין רוצעין שני עבדים כאחד, שאין עושין מצוות חבילות חבילות.

יד  [י] "ואם אמור יאמר" (שמות כא,ה)--עד שיאמר, וישנה.  "העבד" (שם)--עד שיאמר, כשהוא עבד; אבל אם אמר אחר שש, אינו נרצע:  עד שיאמר וישנה בסוף שש, בתחילת פרוטה אחרונה.  כיצד:  כגון שנשאר מן היום כדי שווה פרוטה מדמי מכירתו, או יתר מעט; אבל אם נשאר פחות מפרוטה, הרי זה כאומר אחר שש.

טו  [יא] הייתה לעבד אישה שפחה כנענית, ולו ממנה בנים, ולרבו אין אישה ובנים--אינו נרצע, שנאמר "כי אהבך ואת ביתך" (דברים טו,טז).  לרבו אישה ובנים, ולו אין אישה ובנים--אינו נרצע, שנאמר "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי" (שמות כא,ה).  הוא אוהב את רבו, ורבו אינו אוהבו--אינו נרצע, שנאמר "כי טוב לו עימך" (דברים טו,טז).  רבו אוהבו, והוא אינו אוהב את רבו--אינו נרצע, שנאמר "כי אהבך".  הוא חולה ורבו אינו חולה, רבו חולה והוא אינו חולה, או שהיו שניהם חולים--אינו נרצע:  שנאמר "כי טוב לו עימך", עד שיהיו שניהם בטובה.

טז  [יב] מה בין מוכר עצמו, למכרוהו בית דין:  מוכר עצמו, אינו נרצע; ומכרוהו בית דין, נרצע.  מוכר עצמו, אסור בשפחה כנענית; ומכרוהו בית דין, רבו מוסר לו שפחה כנענית.  מוכר עצמו, נמכר לגוי; ומכרוהו בית דין, אינו נמכר אלא לישראל--שנאמר "כי יימכר לך אחיך" (דברים טו,יב), אין בית דין מוכרין אותו אלא לך.  מוכר עצמו, נמכר לשש ויתר על שש; מכרוהו בית דין, אינו נמכר אלא לשש.  מוכר עצמו, אין מעניקין לו; מכרוהו בית דין, מעניקין לו.

יז  [יג] מפי השמועה, למדו שאין האישה נרצעת; וכן ייראה מעניין הכתוב, שהרי הוא אומר בנרצע "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי" (שמות כא,ה).  ומה הוא זה שנאמר "ואף לאמתך, תעשה כן" (דברים טו,יז), להעניק--שכשם שמצות עשה להעניק עבד עברי, כך מעניק אמה עברייה.

יח  [יד] כל המשלח עבדו ואמתו ריקם--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תשלחנו, ריקם" (דברים טו,יג); והרי הכתוב ניתקו לעשה, שנאמר "הענק תעניק, לו" (דברים טו,יד).  אחד היוצא בסוף שש, או שיצא ביובל, או במיתת אדון, וכן אמה עברייה שיצאת באחד מכל אלו, או בסימנין--הרי אלו מעניקין להם.  אבל היוצאין בגרעון כסף, אין מעניקין להם:  שנאמר "וכי תשלחנו חופשי, מעימך" (דברים טו,יג), וזה לא שילחו חופשי, אלא העבד נתן שאר הדמים שנשאר לו לעבוד בהן, ואחר כך יצא.

יט  "הענק תעניק, לו, מצאנך, מגורנך ומיקבך" (ראה דברים טו,יד)--כעניין צאן גורן ויקב, דברים שיש בהם ברכה מחמת עצמן הוא שחייב להעניק לו מהם; אבל הכספים והבגדים, אינו חייב ליתן לו מהם.

כ  וכמה נותן לו--אין פחות משווה שלושים סלע, בין ממין אחד בין ממינין הרבה, כשלושים של קנס העבד, שנאמר בו "ייתן לאדוניו" (שמות כא,לב).  בין שנתברך הבית בגללו, בין שלא נתברך--שנאמר "הענק תעניק, לו" (דברים טו,יד), מכל מקום.  אם כן למה נאמר "אשר בירכך" (שם), הכול לפי הברכה תן לו.  [טו] ברח ופגע בו יובל כשהוא בורח, ויצא לחירות--אינו חייב להעניקו:  שנאמר "וכי תשלחנו חופשי, מעימך" (דברים טו,יג).

כא  ענק עבד עברי--לעצמו, ואין בעל חובו גובה ממנו.  וענק אמה עברייה, וכן מציאתה--של אביה; ואם מת אביה קודם שיבואו לידו--הרי הן של עצמה, ואין לאחיה בהם כלום:  שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו.


משנה תורה - ספר קניין - הלכות עבדים - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט


יש לך שאלה או הערה?