משנה תורה -
ספר זרעים -
הלכות מתנות עניים - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
א העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה, שכחו בעל השדה ולא שכחוהו פועלים, שכחוהו אלו ואלו והיו שם אחרים עוברין וראו אותו בשעה ששכחוהו--אינו שכחה: עד שישכחוהו כל אדם. ואפילו עומר הטמון--אם נשכח, הרי זה שכחה.
ב היה בעל השדה בעיר ואמר, יודע אני שהפועלים שכחין עומר בשדה שבמקום פלוני--שכחוהו, הרי זה שכחה; ואם היה בשדה ואמר כן, ושכחוהו--אינו שכחה: שהשכוח מעיקרו בשדה, הוא השכחה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח, הרי זה שכחה--שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד,יט), לא בעיר.
ג עמדו העניים בפניו או חיפוהו בקש והוא זוכר את הקש, או שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו--אינו שכחה; אבל אם נטלו ממקום למקום, אף על פי שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים, ושכחו--הרי זה שכחה.
ד נטל עומר להוליכו לעיר, והניחו על גבי חברו, ושכח את שניהן--אם זכר העליון קודם שיפגע בו, אין התחתון שכחה; ואם לאו, התחתון שכחה.
ה עפו עומריו ברוח חזקה לתוך שדה חברו, ושכח שם עומר--אינו שכחה, שנאמר "קצירך בשדך" (דברים כד,יט); אבל פיזרה עומרין בתוך שדהו, ושכח--הרי זה שכחה.
ו הנוטל עומר ראשון ושני ושלישי, ושכח את הרביעי--אם היה שם שישי, אין הרביעי שכחה עד שייטול החמישי; ואם היו חמישה בלבד--משישהה כדי ליטול את החמישי, הרי הרביעי שכחה. [ז] שדה שעומריה מעורבבין, ושכח את אחד מהן--אינו שכחה, עד שייטול את כל סביבותיו.
ז [ח] הלוף והשום והבצלים וכיוצא בהן--אף על פי שהן טמונין בארץ, יש להן שכחה. הקוצר בלילה ושכח קמה, או שעימר בלילה ושכח עומר, וכן הסומה ששכח--יש להן שכחה; ואם היה הסומה או הקוצר בלילה מתכוון ליטול את הגס הגס, אין לו שכחה. וכל האומר הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח, אני נוטל--יש לו שכחה: שכל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטיל.
ח [ט] תבואה שקצרה עד שלא נגמרה להאכילה לבהמה, וכן אם קצרה אגודות אגודות קטנות ולא עשיה עומרים, וכן השום והבצלים שתלשן אגודות קטנות להימכר לשוק ולא עשין עומרים להעמיד מהן גורן--אין להם שכחה.
ט [י] הקוצר שהתחיל לקצור, ושכח לפניו ולאחריו--שלאחריו שכחה, ושלפניו אינו שכחה: שנאמר "לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט)--אינו שכחה עד שיעבור ממנו, ויניחו לאחריו.
י [יא] שניים שהתחילו לקצור מאמצע השדה, זה פניו לצפון וזה פניו לדרום, ושכחו לפניהם ולאחריהן--שלפניהם שכחה: מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחריו של חברו. והעומר ששכחוהו לאחריהן במקום שהתחילו ממנו, אינו שכחה: מפני שהוא מעורב עם השורות שמן המזרח למערב, והן מוכיחין עליו שאינו שכוח.
יא וכן השורות של עומרים שפינו אותן לגורן, והתחילו שניים מאמצע שורה, ושכחו עומר באמצע בין אחוריהן--אינו שכחה: מפני שהוא באמצע השורה שמן המערב למזרח שעדיין לא התחילו בה, והיא מוכחת עליו שאינו שכוח.
יב הקוצר ואילם אלומות אלומות, וחזר ופינה האלומות, והן הנקראין עומרים, ממקום זה למקום אחר, וממקום השני למקום שלישי, וממקום שלישי לגורן, ושכח העומר בשעה שפינה ממקום למקום--אם פינה העומרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכח, יש לו שכחה; וכשפינה ממקום שהוא גמר מלאכה לגורן, אין לו שכחה. ואם פינה העומרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח, אין לו שכחה; וכשפינה ממקום שאינו גמר מלאכה, יש לו שכחה.
יג איזה הוא מקום שהוא גמר מלאכה--זה מקום שדעתו לקבץ כל העומרין שם ולדוש אותן שם, או להוליכן משם למקום גדיש שהוא הגורן; ומקום שאינו גמר מלאכה, הוא המקום שמקבץ בו העומרים כדי לעשות מהן אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר.
יד שתי כריכות המובדלות זו מזו שכחה, ושלוש אינן שכחה; שני עומרים המובדלין זה מזה שכחה, ושלושה אינן שכחה; [טו] שני ציבורי זיתים והחרובין המובדלין זה מזה שכחה, ושלושה אינם שכחה; שני חוצני פשתן שכחה, ושלושה אינם שכחה; [טז] שתי גפנות, וכן בשאר האילנות--שניים המובדלין זה מזה שכחה, ושלושה אינן שכחה: שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י; ויקרא כג,כב)--אפילו היו שניים, אחד לעני ואחד לגר.
טו [יז] היו כל העומרים של קב קב, ואחד של ארבעת קבין ושכחו--הרי זה שכחה; יתר על הארבעה, אינו שכחה. וכן אם היו של שני שני קבין, ואחד יתר על שמונת קבין--אינו שכחה.
טז [יח] העומר שיש בו סאתיים, ושכחו--אינו שכחה: שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד,יט), עומר ולא גדיש--אף על פי שכל העומרים סאתיים סאתיים. שכח שני עומרים--אף על פי שיש בשניהן סאתיים--הואיל ואין בכל אחד מהן סאתיים, הרי אלו שכחה; וכן ייראה לי שהן שכחה, אפילו היה בשניהן יתר מסאתיים.
יז [יט] קמה שיש בה סאתיים, ושכחה--אינה שכחה; אין בה סאתיים--רואין את השיבולים הדקות כאילו הן בריאות וארוכות, ואת השדופות כאילו הן מלאות, ואם הייתה ראויה אחר אומדן זה לעשות סאתיים ושכחה, אינה שכחה.
יח [כ] שכח סאה תבואה עקורה, וסאה שאינה עקורה--אינן מצטרפין, אלא שניהם שכחה; וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן--אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש, ובשניהם סאתיים--אינן מצטרפין, אלא שניהם שכחה.
יט [כא] השוכח עומר בצד הקמה שאינה שכוחה, אינה שכחה: שנאמר "כי תקצור . . . ושכחת עומר" (דברים כד,יט)--שסביבותיו קציר שכחה, אבל עומר שסביבותיו קמה אינה שכחה. וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה--אפילו הייתה זו שאינה שכוחה קלח אחד--הרי זו מצלת את השכוחה, ויהיה מותר לקחתה.
כ אבל אם שכח עומר או קמה בצד עומר שאינו שכוח--אפילו היה בו סאתיים--אינו מציל אותן, והרי השכוח לעניים.
כא אין קמת חברו מצלת על עומר שלו; ואין קמת שעורים מצלת על עומר חיטים, עד שתהיה הקמה ממין העומר.
כב השוכח אילן בין האילנות, אפילו היו בו כמה סאין פירות, או ששכח שני אילנות--הרי הן שכחה; שלושה, אינן שכחה. [כג] במה דברים אמורים, באילן שאינו ידוע ומפורסם במקומו, כגון שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה; או במעשיו, כגון שהיה עושה זיתים הרבה; או בשמו, כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטופה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה, או השפכני או הבישני. אבל אם היה בו אחד משלושה דברים אלו--אינו שכחה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה" (דברים כד,יט): עומר שאתה שוכחו לעולם, ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו--יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן ואף על פי שלא תפגע בו, מפני שהוא ידוע ומפורסם.
כג [כד] היה מסויים בדעתו, הרי זה כמפורסם וידוע. היה עומד בצד הדקל, הדקל מסיימו; היו שניהן זית נטופה, זה מסיים את זה. הייתה כל שדהו זית נטופה וכיוצא בו, ושכח אחת מהן או שתיים--יש לו שכחה.
כד במה דברים אמורים, שלא התחיל באילן זה המפורסם. אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו--הרי זה שכחה, ואף על פי שהוא מפורסם: והוא, שיהיה הנשאר בו פחות מסאתיים; אבל סאתיים אינו שכחה, אלא אם כן שכח כל האילן כמו שביארנו.
כה זית העומד באמצע השורות לבדו, ושלוש שורות של זיתים מקיפין אותו משלוש רוחותיו--אף על פי שאין בכל שורה מהן אלא שני זיתים, ושכח את האמצעי--אינו שכחה: שהרי השורות הסתירוהו. ולמה אמרו זית בלבד, מפני שהיה חשוב שם בארץ ישראל באותו הזמן.
כו איזה הוא שכחה בעריס, כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה; ובכרם, משיעבור מן גפן מן הגפנים וישכח אותה; בדלית ובדקל, משיירד הימנו. ושאר כל האילן, משיפנה וילך לו. במה דברים אמורים, שלא התחיל בו; אבל אם התחיל בו ושכחו, אינו שכחה עד שיבצור את כל סביביו.
כז המפקיר את כרמו, והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו, ובצרו--חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה: שהרי "שדך" (ויקרא יט,ט; ויקרא כג,כב) ו"כרמך" (ויקרא יט,י; דברים כד,כא) אני קורא בו--מפני שהיה לו, והרי הוא שלו. אבל אם זכה מן ההפקר בשדה של אחרים, הרי זה פטור מן הכול. ובין כך ובין כך, פטור מן המעשרות כמו שיתבאר.
משנה תורה -
ספר זרעים -
הלכות מתנות עניים - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י