משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות שבועות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


הלכות שבועות פרק ב

א  אחד הנשבע אחת מארבע מיני שבועות אלו מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן.  אפילו השביעו גוי או קטן, וענה אמן--חייב:  שכל העונה אמן אחר שבועה, כמוציא שבועה מפיו.  ואחד העונה אמן, או האומר דבר שעניינו כעניין אמן--כגון שאמר הין או מחוייב אני בשבועה זו, או קיבלתי עליי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון--הרי זה כנשבע לכל דבר, בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן.

ב  אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד, או באחד מן הכינויין--כגון שנשבע במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפיים, וכיוצא בהן בכל לשון--הרי זו שבועה גמורה.

ג  וכן אלה וארור, הרי הן שבועה--והוא, שיזכור שם מן השמות או כינוי מן הכינויין.  כיצד:  כגון שאמר באלה או ארור לה', או למי ששמו חנון, מי שיאכל דבר פלוני, ואכלו--הרי זה נשבע על שקר; וכן בשאר מיני שבועות.  [ג] וכן האומר שבועה בה', או במי ששמו חנון, שלא אוכל, ואכל, שזו אישה, והוא איש, שאין לך בידי כלום, ויש לו, שאיני יודע לך עדות, והוא יודע--הרי זה חייב.

ד  אמר אלה או ארור או שבועה, ולא הזכיר שם ולא כינוי--הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו; אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן, אם עבר על שבועתו--עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין, כמו שביארנו.

ה  ולא השבועה בלבד, אלא כל כינוי שבועה כשבועה:  כגון שהיו אנשי אותו מקום עילגים, והיו קוראים לשבועה שבותה או שקוקה, או שהיו ארמיים שלשון שבועה בלשונם מומתא, והיו העילגים מכנין אותה ואומרין מוהא--כיון שאמר לשון שמשמעו ועניינו שבועה, הרי זה חייב כמי שהוציא לשון שבועה.  [ו] וכן האומר לאו לאו שני פעמים דרך שבועה, או הין הין, והזכיר שם או כינוי--הרי זה כנשבע; וכן ימין שבועה, ושמאל שבועה--שנאמר "נשבע ה' בימינו, ובזרוע עוזו" (ישעיהו סב,ח).

ו  וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך, והזכיר שם או כינוי--הרי זו שבועה.  [ז] אמר איסר לה' או למי ששמו חנון שלא אעשה, או שאעשה--הואיל והוציאו בלשון שבועה, הרי הוא כשבועה.

ז  [ח] שמע חברו נשבע, ואמר ואני כמותך--הואיל ולא הוציא שבועה מפיו ולא השביעו חברו, הרי זה פטור; וזהו מתפיס בשבועה, שהוא פטור.  [ט] וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה, וחזר ואמר והרי הפת הזו כבשר הזה--הרי זה פטור על הפת, שהרי לא הוציא שבועה עליה אלא התפיסה; ואף על פי שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן, אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיסה בשבועה.

ח  [י] מי שנתכוון לשבועה, וגמר בליבו שלא יאכל היום או שלא ישתה, ושדבר זה אסור עליו בשבועה, ולא הוציא בשפתיו--הרי זה מותר, שנאמר "לבטא בשפתיים" (ויקרא ה,ד):  אין הנשבע חייב, עד שיוציא עניין שבועה בשפתיו.  [יא] וכן אם גמר בליבו להישבע, וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בליבו--הרי זה מותר.

ט  כיצד:  המתכוון להישבע שלא יאכל אצל ראובן, וכשבא להוציא שבועה נשבע שלא יאכל אצל שמעון--הרי זה מותר לאכול עם ראובן, שהרי לא הוציא בשפתיו, ועם שמעון, שהרי לא היה שמעון בליבו.  [יב] וכן שאר מיני שבועות, אינו חייב עד שיהיה פיו וליבו שווין.

י  לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום, ואכל, והתרו בו, ואמר אני לא היה בליבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא הייתה בליבי--הרי זה אינו לוקה, עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע, או שקיבל עליו התראה, ולא טען שטעה בעת התראה:  אף על פי שטען אחר כך, אין שומעין לו.

יא  וכן אם התרו בו, ואמר מעולם לא נשבעתי, או לא נדרתי על דבר זה, ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר, אמר כן היה אבל לא היה פי וליבי שווין, או תנאי היה בליבי על הנדר--אין שומעין לו, ולוקה.

יב  [יג] כיוצא בו, אמרו לו אשתך נדרה, ואמר בליבי היה להפר לה, והפרתי--שומעין לו; אמרו לו נדרה, והוא אומר לא נדרה, וכיון שראה אותם העידו עליו, אמר בליבי היה להפר לה--אין שומעין לו.

יג  [יד] גמר בליבו שלא לאכול פת חיטים, ונשבע שלא לאכול פת סתם--אסור בפת חיטים, שפת חיטים פת שמה.

יד  [טו] מי שנשבע ואמר, שבועה שלא אוכל היום, ועל דעתכם אני נשבע--אין זה יכול לומר, כך וכך היה בליבי:  שלא נשבע זה על דעתו, אלא על דעת אחרים; וכיון שהיה פיו וליבם של אחרים שווין שנשבע על דעתם, חייב--ליבם של אלו, במקום ליבו קם.  וכן בשאר מיני שבועות.  [טז] לפיכך כשמשביעין הדיינין את הנשבע, אומרים לו, לא על דעתך אנו משביעים אותך, אלא על דעתנו.

טו  [יז] מי שנשבע והיה פיו וליבו שווין בשבועה, ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוך כדי דיבור, והוא כדי שיאמר תלמיד לרב, שלום עליך רבי, ואמר אין זו שבועה, או ניחמתי, או חזרתי בי, וכיוצא בדברים אלו שעניינם שהתיר מה שאסר--הרי זה מותר, ונעקרה השבועה:  שזה דומה לטועה.  [יח] וכן אם אמרו לו אחרים, חזור בך, או מותר לך, וכיוצא בדברים אלו, וקיבל מהן בתוך כדי דיבור ואמר הין, או חזרתי בי, וכיוצא בזה--הרי זה מותר; ואם אחר כדי דיבור, אינו יכול לחזור בו.

טז  [יט] נשבע וחזר בו בתוך כדי דיבור בליבו, אין זה כלום; וכן אם אמרו לו אחרים, חזור בך, או מותר לך, או מחול לך, וקיבל דבריהם בליבו בתוך כדי דיבור--אין זה כלום:  עד שיוציא החזרה בפיו, כמו השבועה.


משנה תורה - ספר הפלאה - הלכות שבועות - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב


יש לך שאלה או הערה?