משנה תורה -
ספר נשים -
הלכות ייבום וחליצה - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
א מצות עשה מן התורה, שייבם אדם אשת אחיו מאביו, בין מן הנישואין בין מן האירוסין, אם מת בלא זרע--שנאמר "ובן אין לו . . . יבמה יבוא עליה" (דברים כה,ה). ומן התורה, אינו צריך לקדש יבמתו, שזו אשתו היא שהקנו לו מן השמיים, אלא יבוא עליה; וכתובתה, על נכסי בעלה שמת.
ב לא רצה לייבם, או שלא רצת היא--הרי זה חולץ לה, ואחר כך תהיה מותרת להינשא לאחר; ומצות עשה מן התורה, לחלוץ אם לא רצה לייבם--שנאמר "וחלצה נעלו . . ." (דברים כה,ט). ומצות ייבום, קודמת למצות חליצה.
ג זה שנאמר בתורה "ובן אין לו" (דברים כה,ה)--אחד הבן ואחד הבת, או זרע הבן או זרע הבת: הואיל ויש לו זרע מכל מקום, בין מאישה זו בין מאישה אחרת--הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה, ומן הייבום.
ד אפילו היה לו זרע ממזר, או עובד עבודה זרה--הרי זה פוטר את אשתו. [ד] אבל בנו מן השפחה, ומן הנוכרית--אינו פוטר: שזרע הבא מן השפחה, עבדים, והבא מן הגויה, גויים; וכאילו אינם. הרי הוא אומר בשפחה "האישה וילדיה, תהיה לאדוניה" (שמות כא,ד), מלמד שוולדה כמוה; ובגויה הוא אומר "כי יסיר את בנך מאחריי" (דברים ז,ד), מסיר אותו מליחשב בקהל. ואף על פי שנשתחרר בנו מן השפחה, או נתגייר בנו מן הגויה--הרי הן כשאר הגרים והמשוחררין, ואינן פוטרין את אשתו.
ה הרי שהיה לו בן מן השפחה שלו, ושיחררו, ושיחררה, ונשאה, ומת בלא זרע--הרי זו תתייבם לאחיו, ואף על פי שבנה ממנו קיים שכבר שיחררו.
ו [ה] מי שמת והניח אשתו מעוברת--אם הפילה אחר מותו, הרי זו תתייבם; ואם ילדה ויצא הוולד חי לאוויר העולם--אפילו מת בשעה שנולד--הרי אימו פטורה מן החליצה, ומן הייבום. אבל מדברי סופרים, עד שייוודע בוודאי שכלו לו חודשיו, ונולד לתשעה חודשים גמורים. אבל אם לא נודע לכמה נולד--אם שהה שלושים יום--הרי זה ולד קיימה, ופוטר את נשי אביו מן החליצה ומן הייבום; ואם מת בתוך השלושים, אפילו ביום השלושים--בין שמת מחולי, בין שנפל מן הגג או אכלו ארי--הרי זה ספק נפל, ספק בן קיימה; ולפיכך אימו חולצת מדברי סופרים, ולא מתייבמת.
ז [ו] מי שיש לו אח מכל מקום--אפילו ממזר או עובד עבודה זרה, בין קטן בין גדול--משיצא ראשו ורובו לאוויר העולם קודם שימות אחיו, הרי זה זוקק את אשתו לייבום. ואם היה לו אח מן השפחה, או מן הנוכרית--אינו אחיו לדבר מן הדברים, ואינו זוקק את אשתו; ואף על פי שהייתה לידתו בקדושה, הואיל והייתה הורתו שלא בקדושה, אינו אחיו.
ח [ז] אחים מן האם--אינן חשובין אחים אלא לאבילות, ולעדות; אבל לעניין ירושה, או לייבום וחליצה--הרי הן כמי שאינן, שאין אחווה אלא מאב. [ח] גרים שנתגיירו, ועבדים שנשתחררו--אין להן אחווה כלל, והרי הן כזרים זה לזה. ואפילו אחד מהן הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה--הרי הן כזרים; ואפילו תאומים ונולדו בקדושה, אין ביניהן אחווה--עד שתהיה הורתן ולידתן בקדושה.
ט מי שהיו לו נשים רבות, ומת--ביאתה או חליצתה של אחת מהן, פוטרת את השאר; ואינו מייבם לשתיים, שנאמר "אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כה,ט)--בית אחד הוא בונה, ואינו בונה שני בתים. וכן אם היו לו אחים רבים--אחד מהן חולץ או מייבם לאחת מן היבמות, ויותרו שאר הצרות.
י היו ביבמות אלו כשרות לכהונה, ופסולות--אם היה מייבם--מייבם לאיזו שירצה; ואם היה חולץ--יחלוץ לפסולה, כדי שלא יפסול את הכשרה לכהונה בחליצה. [יא] מתו לו אחין רבים, ונפלו נשותיהן לפניו--אם אפשר לו לייבם את כולן, מייבם; ואם לאו, חולץ לכולן, או חולץ למי שירצה מהן ומייבם למי שירצה, אחת מכל בית ובית.
יא [יב] הכונס את יבמתו--נאסרו צרותיה עליו, ועל שאר האחין. ואם בא הוא או אחד מאחיו על צרתה, הרי זה עובר בעשה--שנאמר "יבמה יבוא עליה" (דברים כה,ה), לא עליה ועל צרתה; ולאו הבא מכלל עשה, עשה.
יב וכן החולץ ליבמתו--נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה, על החולץ ועל שאר האחין. וכולן אסורות עליהן מדברי סופרים, כשנייות, שמאחר שמת אחיו בלא ולד, נסתלק איסור ערווה מעל כל נשיו; לפיכך תופסין בהן הקידושין, כשנייות.
יג החולץ ליבמתו--כשם שהיא אסורה עליו, כך קרובותיה, כגון אימה ובתה; וכן היא אסורה לבנו, ולאחיו. ואפילו שנייות שלה אסורות, כגון בת בת בתה; וכן היא אסורה לבן בן בנו. כללו של דבר, הרי היא כאשתו שגירשה. וכן אם מתה יבמתו ועדיין היא זקוקה לו--אסור בקרובותיה, כאילו הייתה אשתו ומתה תחתיו. וכל האיסורין האלו, מדבריהן. ומותר אדם לישא אחות צרת חלוצתו, ושאר קרובותיה.
יד אסור ליבם לישא קרובת זקוקתו, כגון אימה או בתה, עד שייבם אחד מאחיו לה, או יחלוץ ותסור זיקתו מעליה; ויישא אימה או בתה או שאר קרובותיה, אף על פי שהן כולן אסורות על אחיו שחלץ או ייבם, כמו שביארנו.
טו הכונס יבמתו, וגירשה--אם רצה להחזיר, יחזיר: מפני שהיא אשתו לכל דבר, ולא נשאר עליה שם איסור מפני אחיו כלל--לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים.
טז כבר ביארנו בהלכות אישות שבן תשע שנים ויום אחד, ביאתו ביאה; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה. לפיכך יבם קטן שרצה לייבם אשת אחיו--אם היה בן תשע שנים ויום אחד, מייבם, אבל אינו חולץ עד שיגדיל וייבדק, שהרי "איש" (דברים כה,ז; דברים כה,ט) כתוב בפרשה לעניין חליצה; ואם היה פחות מזה, אין ביאתו ביאה. וביאת בן תשע, אינה קונה קניין גמור; לפיכך אין יבמתו ניתרת לזר, עד שיבוא עליה אחר שיגדיל, או עד שתחלוץ, כמו שיתבאר.
יז וכן היבמה הקטנה--אם רצה היבם לייבם אותה, מייבם; אבל אינה חולצת, עד שתגדיל ותיבדק; ואפילו נבעלה אחר שתים עשרה שנה, אינה חולצת, עד שתיבדק, ויימצאו בה הסימנין. [יח] כשם שאין היבם חולץ, עד שייעשה איש--כך היבמה, לא תחלוץ עד שתיעשה אישה גדולה; ויבם קטן שבא על יבמה קטנה, יגדלו זה עם זה.
יח [יט] היבמה לא תתייבם ולא תחלוץ, עד שתמתין תשעים יום, חוץ מיום המיתה, ומיום הייבום או יום החליצה--כשאר כל הנשים. ומפני מה לא תחלוץ בתוך תשעים יום--מפני שאינה ראויה לייבום, ונאמר "ואם לא יחפוץ האיש . . ." (דברים כה,ז) "וחלצה נעלו . . ." (דברים כה,ט): בעת שהיא עולה לייבום, עולה לחליצה; וכל זמן שאינה עולה לייבום, אינה עולה לחליצה. ואם ייבם אותה או חלץ בתוך השלושה חודשים--הואיל ואינה מעוברת--הרי זו נפטרה, ואינה צריכה כלום.
יט [כ] החולץ ליבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה--אם היה ולד של קיימה, הרי זו כמי שלא נחלצה לו מעולם; ומותרת לכהונה, ומותר בקרובותיה. ואם הפילה, או שלא שהה שלושים יום אחר שנולד--חוזר וחולץ לה, הוא או אחד מאחיו: שחליצת המעוברת, אינה חליצה; וביאת המעוברת, אינה ייבום. [כא] לפיכך הכונס או החולץ ליבמתו המעוברת--לא תינשא צרתה, עד שתלד זו, שאין הוולד מתיר, עד שייצא לאוויר העולם.
כ [כב] הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת--מפרישין אותן, וממתינין לה: אם הפילה, יחזור ויקיים; ואם ילדה, אפילו מת ביום שנולד--הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה, ואחר כך תהיה מותרת לאחרים. ואם נתקיים הוולד שלושים יום אחר שנולד, הרי זה ולד של קיימה; ואינה צריכה ממנו גט, מפני שהיא ערווה עליו.
כא [כג] ילדה לאחר שישה חודשים משנתייבמה, ולד של קיימה--הרי הוולד ספק אם בן תשעה לראשון, אם בן שבעה לאחרון; לפיכך יוציא בגט, והוולד כשר. ואם בא עליה אחר שילדה, הבנים שיבואו אחריו ספק ממזרים.
משנה תורה -
ספר נשים -
הלכות ייבום וחליצה - הכול
פרק
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח