משנה תורה - ספר זמנים - הלכות חמץ ומצה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח נוסח ההגדה כל ההגדה מנוקדת


הלכות חמץ ומצה פרק ג

א  כשבודק אדם ומחפש בלילי ארבעה עשר, מוציא את החמץ מן החורים ומן המחבואות ומן הזווייות, ומקבץ הכול, ומניחו במקום אחד.  עד תחילת שעה שישית ביום, מבערו; ואם רצה לבערו בלילי ארבעה עשר, מבער.

ב  החמץ שמניח בלילי ארבעה עשר, כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות--אינו מניחו מפוזר ומפורד, בכל מקום, אלא מצניעו בכלי או בזווית ידועה, ונזהר בו:  שאם לא נזהר בו ומצאו חסר--צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו העכברים.

ג  חל ארבעה עשר להיות בשבת--בודקין את החמץ בלילי ערב שבת, שהוא ליל שלושה עשר; ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו, עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע, והשאר מבערו מלפני השבת.  ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו; וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון, ומבערו.

ד  היו לו כיכרות רבות של תרומה, וצרך לשורפה ערב שבת--לא יערב טהורה עם הטמאה, וישרוף; אלא שורף טהורה לעצמה, וטמאה לעצמה, ותלויה לעצמה.  ומניח מן הטהורה כדי לאכול, עד ארבע שעות ביום השבת בלבד.

ה  מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר, בודק בארבעה עשר בשחרית; לא בדק בשחרית, בודק בשעת הביעור; לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג.  עבר הרגל ולא בדק--בודק אחר הרגל כדי שיבער מה שיימצא מחמץ שעבר עליו הפסח, מפני שהוא אסור בהניה.

ו  כשבודק החמץ בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל--מברך קודם שיתחיל לבדוק, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ; ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ, כמו שביארנו.  ואם בדק לאחר הרגל, אינו מברך.

ז  כשגומר לבדוק--אם בדק בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות--צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו, ואינו רואהו; ויאמר, כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו, הרי הוא בטיל, והרי הוא כעפר.  אבל אם בדק מתחילת שעה שישית ולמעלה, אינו צריך לבטל--שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהניה.

ח  לפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ומעלה, ומצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בליבו, ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו--הרי זה עבר על "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט), שהרי לא ביער ולא ביטל; ואין הביטול עתה מועיל לו כלום, לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו, לחייבו משום "לא ייראה" ו"לא יימצא".  וחייב לבערו, בכל עת שימצאנו.  ואם מצאו ביום טוב--כופה עליו כלי עד לערב, ומבערו; ואם של הקדש הוא--אינו צריך לכפות עליו, שהכול פורשין ממנו.

ט  מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה, או לאכול בסעודה של מצוה כגון סעודת אירוסין ונישואין, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו--אם יכול לחזור ולבער ויחזור למצותו, יחזור; ואם לאו, יבטל בליבו.  יצא להציל מיד הגיס, מן הנהר, מן הדליקה, ומן המפולת--יבטל בליבו, ודייו.  יצא לצורך עצמו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו--יחזור מיד.  ועד כמה הוא חוזר, עד כביצה; היה פחות מכביצה, מבטלו בליבו ודייו.

י  מי שהניח עיסה מגולגלת בתוך ביתו ויצא, ונזכר אחר שיצא והוא יושב לפני רבו, והיה ירא שמא תחמיץ קודם שיבוא--הרי זה מבטלה בליבו קודם שתחמיץ; אבל אם החמיצה, אין הביטול מועיל כלום, אלא כבר עבר על "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט), וחייב לבער מיד כשיחזור לביתו.

יא  כיצד ביעור חמץ:  שורפו, או פורר וזורה לרוח, או זורקו לים; ואם היה החמץ קשה, ואין הים מחתכו במהרה--הרי זה מפררו, ואחר כך זורקו לים.  וחמץ שנפלה עליו מפולת, ונמצא עליו עפר שלושה טפחים או יתר--הרי הוא כמבוער; וצריך לבטל בליבו, אם עדיין לא נכנסה שעה שישית.

יב  נתנו לנוכרי קודם שעה שישית, אינו צריך לבער.  ואם שרפו קודם שעה שישית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח.  אבל אם שרפו משעה שישית ומעלה--הואיל והוא אסור בהניה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכיריים, ולא יאפה בו, ולא יבשל בו; ואם אפה או בישל--אותה הפת ואותו התבשיל, אסור בהניה.  וכן הפחמין שלו אסורין בהניה, הואיל ושרפו אחר שנאסר בהניה.


משנה תורה - ספר זמנים - הלכות חמץ ומצה - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח נוסח ההגדה כל ההגדה מנוקדת


יש לך שאלה או הערה?