משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שביתת יום טוב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח

הלכות שביתת יום טוב פרק ו

א  יום טוב שחל להיות ערב שבת, אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת; ואיסור זה מדברי סופרים, כדי שלא יבוא לבשל ביום טוב לחול:  שקל וחומר הוא--לשבת אינו מבשל, כל שכן לחול.  לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת, הרי זה מותר; ותבשיל זה שסומך עליו, הוא הנקרא עירובי תבשילין.

ב  ולמה נקרא עירוב:  שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ובמבואות ערב שבת משום היכר, כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת--כך זה התבשיל משום היכר וזיכרון, כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו; ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין.

ג  עירובי תבשילין--שיעורו אין פחות מכזית, בין לאחד בין לאלפים.  ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן, אלא בתבשיל שהוא פרפרת, כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן.  ואפילו עדשים שבשולי קדירה, ואפילו שמנונית שעל גבי הסכין שחותכין בה הצלי:  גורדו; אם יש בו כזית, סומך עליו משום עירובי תבשילין.

ד  תבשיל שאמרו לעניין עירוב זה--אפילו צלי או שלוק, אפילו כבוש או מעושן; אפילו דגים קטנים שהדיחן בחמין, והדחתן היא בישולן לאכילה--הרי הוא סומך עליהן.

ה  וצריך שיהיה עירוב זה מצוי, עד שיאפה כל שהוא צריך לאפות ויבשל כל שהוא צריך לבשל ויחם חמין כל שהוא צריך; ואם נאכל העירוב או אבד או נשרף, קודם שיבשל או יאפה--הרי זה אסור לאפות ולבשל או להחם אלא מה שהוא אוכל ביום טוב בלבד.  התחיל בעיסתו או בתבשילו, ונאכל העירוב או אבד--הרי זה גומר.

ו  המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהם הוא ואחרים, צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת.  וכל שזוכה בעירובי שבת, זוכה בעירובי תבשילין; וכל שאינו זוכה באותו עירוב, אינו זוכה בזה.

ז  ואינו צריך להודיע לאלו שזיכה להן, מערב יום טוב; אבל הן צריכין לידע שכבר זיכה להן אחר ועירב להן, ואחר כך יסמכו עליו ויבשלו ויאפו:  אף על פי שלא ידעו אלא ביום טוב, הרי אלו מותרין.  ויש לו לאדם לערב על כל העיר ועל כל הקרוב אליה בתוך התחום, ולמחר מכריז ואומר, כל מי שלא הניח עירובי תבשילין, יסמוך על עירוביי.

ח  המניח עירובי תבשילין, חייב לברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב.  ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת; ואם זיכה בו לאחרים, אומר יותר לי ולפלוני ולפלוני או לאנשי העיר כולם לאפות ולבשל מיום טוב לשבת.

ט  מי שלא הניח עירובי תבשילין, ולא הניחו לו אחרים--כשם שאסור לו לבשל ולאפות, כך קמחו ומאכלו אסור.  ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח, עד שיקנה לו, שנמצא זה מבשל ואופה שלו, שהרי קנהו; ואם רצה, ייתן אחר כך לזה שלא הניח, במתנה.

י  מי שלא הניח עירובי תבשילין, ובישל ואפה לאכול בו ביום והותיר, או שזימן אורחים ולא באו--הרי זה אוכל המותר למחר.  ואם הערים, הרי זה אסור לאוכלו; עבר ואפה ובישל לשבת, אין אוסרין עליו.  ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד--שאם תתיר למערים, נמצאו הכול מערימין, וישתקע שם עירובי תבשילין.  אבל המזיד אינו מצוי; ואם עבר היום, לא יעבור פעם אחרת.

יא  שני ימים טובים שחלו בחמישי וערב שבת, עושה עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב; שכח ולא הניח, מניחו בראשון ומתנה.  כיצד:  מניח עירובי תבשילין ביום חמישי, ואומר אם היום יום טוב ולמחר חול, למחר אבשל ואופה לשבת ואיני צריך כלום; ואם היום חול ולמחר יום טוב, בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל למחר מיום טוב לשבת.

יב  כיוצא בו, היו לפניו שתי כלכלות של טבל--ביום טוב ראשון אומר אם היום חול, תהיה זו תרומה על זו, ואם היום קודש, אין בדבריי כלום; וקורא עליה שם, ומניחה.  ולמחר בשני, חוזר ואומר אם היום קודש, אין בדבריי כלום, ואם היום חול, תהיה זו תרומה על זו; וקורא עליה שם ומניחה, כדרך שקרא עליה בראשון, ומניח את זו שקרא עליה שם תרומה, ואוכל את השנייה.

יג  במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלייות.  אבל בשני ימים טובים של ראש השנה--אם שכח ולא הניח ביום רביעי, שוב אינו מניח; אלא סומך על אחרים, אם עירבו עליו, או מקנה למי שעירב, או יהיה אסור לאפות ולבשל לשבת.  וכן אם שכח ולא הפריש תרומה מיום רביעי, שוב אינו מפריש עד מוצאי שבת.

יד  כל הדברים האלו שאמרנו, היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על הראייה, והיו בני הגלייות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק, לפי שלא היו יודעין יום שקידשו בו בני ארץ ישראל.  אבל היום, שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו, אין יום טוב שני להסתלק מן הספק, אלא מנהג בלבד.  [טו] ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה, לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שיתופי מבואות; ואינו מעשר הטבל על תנאי:  אלא הכול מערב יום טוב בלבד.

טו  [טז] כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים--שנאמר "לקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נח,יג), וכל ימים טובים נאמר בהן "מקרא קודש" (ויקרא כג,ז-לו); וכבר ביארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת.  וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ומעלה כערב שבת, שדבר זה בכלל הכיבוד.  וכל המבזה את המועדות, כאילו נטפל לעבודה זרה.

טז  [יז] שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים, כולם אסורים בספד ותענית.  וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו, שנאמר "ושמחת, בחגך . . ." (דברים טז,יד).  אף על פי שהשמחה האמורה כאן, היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה, לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד בראוי לו.

יז  [יח] כיצד:  הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות; והנשים, קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו; והאנשים, אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין.  וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמיללים.  אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש--אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו.  ועל אלו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו ייטמאו:  כי לחמם לנפשם" (הושע ט,ד); ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר "וזיריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם" (מלאכי ב,ג).

יח  [יט] אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו--אלא כך היא הדת:  בבוקר משכימין כל העם לבתי כנסייות ולבתי מדרשות, ומתפללין וקוראין בתורה בעניין היום; וחוזרין לבתיהם, ואוכלין.  והולכין לבתי מדרשות, קורין ושונין עד חצי היום; ואחר חצי היום, מתפללין תפילת המנחה, וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות, שאר היום עם הלילה.

יט  [כ] כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל שיוסיף בזה ירבה במצוה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוללות וסכלות.  ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול, שנאמר "תחת, אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה, ובטוב לבב" (דברים כח,מז), הא למדת שהעבודה בשמחה.  ואי אפשר לעבוד את ה'--לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שכרות.

כ  [כא] חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגינות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים, ויבואו לידי עבירה.  וכן יזהירו על דבר זה לכל העם, כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתים לשמחה, ולא יימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה.

כא  [כב] ימים שבין ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות, והן בגולה ארבעה בתוך הפסח וחמישה בתוך החג--הם הנקראין חולו של מועד, ונקראין מועד.  ואף על פי שהם חייבין בשמחה ואסורין בספד ותענית, מותר לספוד בהן תלמיד חכמים בפניו; אבל אחר שייקבר, אסור לסופדו בהן.  ואין צריך לומר בראשי חודשים וחנוכה ופורים, שסופדין בהן תלמיד חכמים בפניו, אף על פי שימים אלו אסורין בספד ותענית; אבל לאחר קבורה, אסור לספוד בהן.

כב  [כג] אין מניחין מיטת המת ברחוב במועד, שלא להרגיל את הספד, אלא מביתו לקברו.  ואין מתאבלין במועד; וכן אין קורעין ולא מברין ולא חולצין הכתף במועד על המת, אלא קרוביו שהן חייבין להתאבל עליו.  ואם היה חכם או אדם כשר, או שהיה עומד בשעת נטילת נשמה--הרי זה קורע עליו במועד, אף על פי שאינו קרובו.  ואין קורעין ביום טוב שני כלל, ואפילו קרוביו של מת.

כג  [כד] נשים במועד--לפני המת, מענות; אבל לא מטפחות, ולא מקוננות.  נקבר המת, אינן מענות.  בראשי חודשים וחנוכה ופורים--בפני המת מענות ומטפחות, אבל לא מקוננות.  אי זה הוא עינוי, שכולן עונות כאחת; קינה, אחת אומרת וכולן עונות.  ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלושים יום, כדי שלא יבוא הרגל והוא נעצב וליבו דואג מזכרון הצער; אלא יסיר הדאגה מליבו, ויכוון דעתו לשמחה.

משנה תורה - ספר זמנים - הלכות שביתת יום טוב - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח