משנה תורה - ספר זמנים - הלכות עירובין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח

הלכות עירובין פרק ב

א  אנשי חצר שעירבו כולן, חוץ מאחד מהן שלא עירב עימהן--בין מזיד, בין שוכח--הרי זה אוסר עליהן, ואסור לכולן להוציא מבתיהן לחצר או מחצר לבתיהן.  ביטל להן זה שלא עירב רשות חצרו בלבד, הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מבתיהן לחצר ומחצר לבתיהן; אבל לביתו, אסור.  ביטל להן רשות ביתו ורשות חצרו, הרי כולם מותרין:  הן מותרין, מפני שעירבו והרי ביטל להן רשות ביתו וחצרו; וגם הוא מותר, מפני שלא נשאר לו רשות, והרי הוא כאורח אצלם, והאורח אינו אוסר.

ב  המבטל רשותו סתם--רשות חצרו, ביטל; רשות ביתו, לא ביטל.  והמבטל רשותו לבני חצר, צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש, ואומר רשותי מבוטלת לך, ולך ולך; והיורש מבטל רשות, אף על פי שמת מורישו בשבת, שהיורש תחת מורישו הוקם לכל דבר, וביטול רשות בשבת מותר לכתחילה.

ג  ביטלו אלו המערבין רשותן לזה שלא עירב--הוא מותר, שהרי נשאר לבדו; והם אסורין, שלא נשאר להן רשות, ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו, שאין רבים אורחין אצל אחד.

ד  היו אלו שלא עירבו שניים או יתר--אם ביטלו רשותם למערבין--המערבין מותרין, ואלו שלא עירבו אסורין.  ואין המערבין יכולים לבטל רשותם לשניים שלא עירבו, שכל אחד מהן אוסר על חברו; ואפילו חזר האחד שלא עירב, וביטל רשותו לשני שלא עירב--הרי זה אסור, שבשעה שביטלו לו המערבין, אסור היה.  אחד שעירב, אינו מבטל רשותו לאחד שלא עירב; אבל האחד שלא עירב, מבטל רשותו לאחד שעירב.

ה  כשם שבעל בית זה מבטל לבעל בית זה רשותו בחצר אחת, כך מבטלין מחצר לחצר; ומבטלין, וחוזרין ומבטלין.  כיצד:  שניים ששרויים בחצר ולא עירבו--אחד מהן מבטל רשותו לשני, ונמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חברו, עד שיעשה צרכיו; וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון, ומטלטל הראשון ברשותו שביטל לו; וכן כמה פעמים.  ויש ביטול רשות בחורבה, כדרך שהוא בחצר.

ו  מי שביטל רשותו, וחזר וטילטל ברשות שביטל--אם במזיד הוציא--הרי זה אוסר עליהן, שהרי לא עמד בביטולו; ואם בשוגג הוציא--אינו אוסר, שהרי הוא עומד בביטולו.  במה דברים אמורים, שלא קדמו והחזיקו אלו שביטל להן; אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו--אם חזר הוא והוציא בין שוגג בין מזיד, אינו אוסר עליהן.

ז  שני בתים בשני צידי רשות הרבים, והקיפום גויים מחיצה בשבת--אין מבטלין זה לזה, הואיל ואי אפשר להם לערב מאמש.  אחד מבני חצר שמת, והניח רשותו לאחד מן השוק--אם מת מבעוד יום, הרי היורש שאינו מבני החצר אוסר עליהם; ואם מת משחשיכה, אינו אוסר עליהם.  אחד מן השוק שמת, והניח רשותו לאחד מבני החצר--אם מבעוד יום מת--אינו אוסר, שהרי כולן מערבים; ואם מת משחשיכה--אוסר עליהם, עד שיבטל להן רשות מורישו.

ח  ישראל וגר ששרויים במערה אחת, ומת הגר מבעוד יום--אף על פי שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שחשיכה--הרי זה המחזיק אוסר עד שיבטל, שהרי הוא כיורש; ואם מת הגר משחשיכה--אף על פי שהחזיק ישראל אחר בנכסיו--אינו אוסר עליו, אלא בהיתרו הראשון הוא עומד.

ט  ישראל הדר עם הנוכרי או עם גר תושב בחצר, אינו אוסר עליו, שדירת הגוי אינה דירה, אלא כבהמה הוא חשוב.  ואם היו שני ישראליים או יתר, וגוי שוכן עימהן--הרי זה אוסר עליהם; ודבר זה, גזירה--כדי שלא ישכנו גוי עימהן, שלא ילמדו ממעשיו.  ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד:  מפני שאינו דבר מצוי--שהרי יפחד שמא יתייחד עימו ויהרגנו, וכבר אסרו להתייחד עם הגוי.

י  שני ישראליים וגוי השוכנים בחצר אחת, ועירבו הישראליים לעצמן--לא הועילו כלום; וכן אם ביטלו לגוי, או ביטל להן, או ביטלו הישראליים זה לזה ונעשו כיחיד עם הגוי--לא הועילו כלום:  שאין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי; ואין להן תקנה--אלא שישכרו ממנו רשותו, וייעשה הגוי כאילו הוא אורח עימהן.  וכן אם היו גויים רבים--משכירין רשותם לישראליים, והישראליים מערבין ומותרין.  וישראל אחד ששכר מן הגוי--מערב עם שאר הישראליים, ויותרו כולם; ואין כל אחד ואחד, צריך לשכור מן הגוי.

יא  שתי חצרות זו לפנים מזו, וישראל אחד וגוי דרים בפנימית וישראל אחד בחיצונה, או שהיה ישראל וגוי בחיצונה וישראל אחד בפנימית--הרי זה אוסר על החיצונה עד שישכור ממנו, שהרי רגלי שני ישראליים וגוי מצויים שם; והפנימי, מותר בפנימית.

יב  שוכרין מן הגוי אפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא, שאינה שכירות ודאית, אלא היכר בלבד; לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משווה פרוטה, ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו.  וכן שכירו או שמשו, משכירין שלא מדעתו; ואפילו היה שכירו או שמשו ישראלי, הרי זה משכיר שלא מדעתו.  שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו, והשאילו--הרי נשתתף עימו ברשותו, ומשכיר שלא מדעתו.  היו לגוי שני שכירים או שמשים או נשים רבות--אם השכיר אחד מהן, דייו.

יג  שני ישראליים וגוי הדרים בחצר אחת, ושכרו מן הגוי בשבת--חוזר האחד ומבטל רשותו לשני, ומותר; וכן אם מת הגוי בשבת--מבטל הישראלי לישראלי האחר, ויהיה מותר לטלטל.

יד  גוי שהשכיר מגוי--אם אין הראשון יכול להוציא הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו--שוכרין מזה הגוי השני, שהרי נכנס תחת הבעלים; ואם יש רשות לראשון להוציא את הגוי השוכר ממנו בכל עת שירצה--אם לא היה השני עומד ושכרו הישראליים מן הראשון, הרי אלו מותרין.

טו  חצר שישראליים וגוי שרויין בה, והיו חלונות פתוחות מבית ישראלי זה לבית ישראלי זה, ועשו עירוב דרך חלונות--אף על פי שהן מותרין להוציא מבית לבית דרך חלונות, הרי הן אסורין להוציא מבית לבית דרך פתחים, מפני הגוי, עד שישכיר:  שאין רבים נעשים בעירוב כיחיד, במקום הגוי.

טז  ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיה, או שהוא עובד עבודה זרה--הרי הוא כגוי לכל דבריו; ואין מערבין עימו, ואינו מבטל--אלא שוכרין ממנו כגוי.  אבל אם היה מן המינים שאין עובדין עבודה זרה, ואין מחללין שבת, כגון צדוקיין ובייתוסיין, וכל הכופרים בתורה שבעל פה--כללו של דבר, כל מי שאינו מודה במצות עירוב--אין מערבין עימו, לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו, לפי שאינו כגוי; אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר, וזו היא תקנתו.  וכן אם היה ישראל אחד כשר, וזה הצדוקי בחצר--הרי זה אוסר עליו, עד שיבטל לו.

משנה תורה - ספר זמנים - הלכות עירובין - הכול
פרק א ב ג ד ה ו ז ח