א,א הכול מעריכין ונערכין, נודרין ונידרין--כוהנים ולויים וישראל, נשים ועבדים. וטומטום ואנדרוגינוס, נודרין ונידרין ומעריכין; אבל לא נערכין, שאינו נערך אלא זכר ודאי ונקבה ודאית. חירש שוטה וקטן, נידרין ונערכין; אבל לא נודרין ולא מעריכין, מפני שאין בהן דעת. פחות מבן חודש, נידר אבל לא נערך.
א,ב הנוכרי--רבי מאיר אומר, נערך, אבל לא מעריך; רבי יהודה אומר, מעריך, אבל לא נערך. וזה וזה מודים, שהן נודרין ונידרין.
א,ג הגוסס, והיוצא ליהרג--לא נידר, ולא נערך; רבי חנניה בן עקביה אומר, נערך, מפני שדמיו קצובין, אבל אינו נידר, מפני שאין דמיו קצובין. רבי יוסי אומר, נודר ומעריך ומקדש; ואם הזיק, חייב בתשלומין.
א,ד האישה שהיא יוצאה ליהרג, אין ממתינין לה עד שתלד; ישבה על המשבר, ממתינין לה עד שתלד. האישה שנהרגה, נהנין בשערה; בהמה שנהרגה, אסורה בהניה.
ב,א אין בערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמישים סלע. כיצד: נתן סלע, והעשיר--אינו נותן כלום; פחות מסלע, והעשיר--נותן חמישים סלע. היו בידיו חמש סלעים--רבי מאיר אומר, אינו נותן אלא אחת; וחכמים אומרין, נותן את כולם: שאין בערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמישים סלע. אין פתח בטועה פחות משבעה, ולא יתר על שבעה עשר. אין בנגעים פחות משבוע אחד, ולא יתר על שלושה שבועות.
ב,ב אין פוחתין מארבעה חודשים המעוברין לשנה, ולא נראה יתר על שמונה. שתי הלחם נאכלות--אין פחות משניים, ולא יתר על שלושה; לחם הפנים נאכל--אין פחות מתשעה, ולא יתר על אחד עשר. קטן נימול--אין פחות משמונה, ולא יתר על שנים עשר.
ב,ג אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה. אין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על שישה; ואין פוחתין משני חלילים, ולא מוסיפין על שנים עשר. ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח--בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, ביום טוב הראשון של פסח, וביום טוב הראשון של עצרת, ובשמונת ימי החג. ולא היה מכה באבוב של נחושת; אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב. ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי, מפני שהוא מחלק יפה.
ב,ד ועבדי הכוהנים היו, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר, משפחת בית הפגרים ובית ציפריה ומאמוס היו, ומשיאין לכהונה. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, לויים היו.
ב,ה אין פוחתין משישה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים, כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה; ומוסיפין עד לעולם. אין פוחתין משתי חצוצרות, ומוסיפין עד לעולם. מתשעה כינורות, ומוסיפין עד לעולם; והצלצל לבד.
ב,ו אין פוחתין משנים עשר לויים עומדין על הדוכן, ומוסיפין עד לעולם. אין קטן נכנס לעזרה לעבודה, אלא בשעה שהלויים אומרין בשיר; ולא היו אומרין בנבל וכינור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה. רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אין עולין מן המניין, ולא עומדין על הדוכן; אלא בארץ היו עומדין, וראשיהן כבין רגלי הלויים, וצוערי הלויים היו נקרין.
ג,א יש בערכין להקל ולהחמיר, בשדה אחוזה להקל ולהחמיר, ובשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר, באונס ובמפתה ובמוציא שם רע להקל ולהחמיר. יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד: אחד שהעריך את הנאה שבישראל, ואת הכעור שבישראל--נותן חמישים סלע; אם אמר הרי דמיו עליי, נותן את שווייו.
ג,ב ובשדה אחוזה להקל ולהחמיר, כיצד: אחד המקדיש בחולת המחוז, ואחד המקדיש בפרדסות סבסטה--נותן בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף; ובשדה מקנה, נותן את שווייו. רבי אליעזר אומר, אחת שדה אחוזה ואחת שדה מקנה: מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה--אלא שבשדה אחוזה, הוא נותן חומש; ובשדה מקנה, אינו נותן חומש.
ג,ג ובשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר, כיצד: אחד שהמית את הנאה שבעבדים, ואת הכעור שבעבדים--נותן שלושים סלע; המית בן חורין, נותן את שווייו. חבל בזה ובזה, משלם נזק שלם.
ג,ד ובאונס ובמפתה להקל ולהחמיר, כיצד: אחד שאנס ופתה את הגדולה שבכהונה, ואת הקטנה שבישראל--נותן חמישים סלע; ובבושת ובפגם, הכול לפי המבייש והמתבייש.
ג,ה ובמוציא שם רע להקל ולהחמיר, כיצד: אחד שהוציא שם רע על הגדולה שבכהונה, ועל הקטנה שבישראל--נותן מאה סלע. נמצא האומר בפיו, חמור מן העושה מעשה: שכן מצינו, שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר "וינסו אותי, זה עשר פעמים" (במדבר יד,כב).
ד,א הישג יד, בנודר; והשנים, בנידר. וערכים, בנערך; והערך, כזמן הערך. הישג יד בנודר, כיצד: עני שהעריך את העשיר, נותן ערך עני; ועשיר שהעריך את העני, נותן ערך עשיר.
ד,ב אבל בקרבנות אינו כן: הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עליי--אם היה מצורע עני, מביא קרבן עני; עשיר, מביא קרבן עשיר. רבי אומר, אומר אני אף בערכים כן; וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, שאין העשיר חייב כלום; אבל עשיר שאמר ערכי עליי, ושמע העני ואמר מה שאמר זה עליי--נותן ערך עשיר. עני והעשיר או עשיר, והעני--נותן ערך עשיר; רבי יהודה אומר, אפילו עני שבישראל, והעשיר וחזר והעני--נותן ערך עשיר.
ד,ג אבל בקרבנות אינו כן: אפילו אביו מת, והניח לו ריבוא, וספינתו בים, ובאה לו בריבואות--אין להקדש בהן כלום.
ד,ד השנים בנידר, כיצד: ילד שהעריך את הזקן, נותן ערך זקן; וזקן שהעריך את הילד, נותן ערך ילד. וערכים בנערך, כיצד: איש שהעריך את האישה, נותן ערך אישה; ואישה שהעריכה את האיש, נותנת ערך איש. והערך כזמן הערך, כיצד: העריכו פחות מבן חמש, ונעשה יתר על בן חמש, פחות מבן עשרים, ונעשה יתר על בן עשרים--נותן כזמן הערך.
ד,ה יום שלושים, כלמטה הימנו. שנת חמש ושנת עשרים, כלמטה הימנה: שנאמר "ואם מבן שישים שנה ומעלה" (ויקרא כז,ז), הרי אנו למדים כולם משנת שישים--מה שנת שישים כלמטה הימנה, אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה. הין, אם עשה שנת שישים כלמטה הימנה להחמיר, נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה להקל--תלמוד לומר, שנה שנה לגזירה שווה: מה "שנה" (ויקרא כז,ז) האמורה בשנת שישים כלמטה הימנה--אף "שנה" (ויקרא כז,ה) האמורה בשנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנה, בין להקל בין להחמיר. רבי אלעזר אומר, עד שיהו יתרות על השנים חודש ויום אחד.
ה,א האומר משקלי עליי, נותן משקלו: אם כסף, כסף; ואם זהב, זהב. מעשה באימה של ידמטיה שאמרה משקל בתי עליי; ועלתה לירושלים, ושקלוה, ונתנה משקלה זהב. משקל ידי עליי--רבי יהודה אומר, ממלא חבית מים, ומכניסה עד מרפקו; ושוקל בשר חמור וגידים ועצמות, ונותן לתוכה עד שתתמלא. אמר רבי יוסי, וכי היאך אפשר לכוון בשר כנגד בשר, ועצמות כנגד עצמות; אלא שמין את היד, כמה היא ראויה לשקול.
ה,ב דמי ידי עליי--שמין אותו, כמה הוא שווה ביד, וכמה הוא שווה בלא יד. זה חומר בנדרים מבערכים. חומר בערכים מבנדרים כיצד: האומר ערכי עליי, ומת--ייתנו הירושים; דמי עליי, ומת--לא ייתנו הירושים, שאין דמים למתים. ערך ידי וערך רגלי עליי, לא אמר כלום; ערך ראשי וערך כבדי עליי, נותן ערך כולו. זה הכלל--דבר שהנשמה תלויה בו, נותן ערך כולו.
ה,ג חצי ערכי עליי, נותן חצי ערכו; ערך חציי עליי, נותן ערך כולו. חצי דמיי עליי, נותן חצי דמיו; דמי חציי עליי, נותן דמי כולו. זה הכלל--דבר שהנשמה תלויה בו, נותן דמי כולו.
ה,ד האומר ערכו של פלוני עליי--מת הנודר והנידר, ייתנו היורשים. דמיו של פלוני עליי--מת הנודר, ייתנו היורשים; מת הנידר--לא ייתנו היורשים, שאין דמים למתים.
ה,ה שור זה עולה, ובית זה קרבן--מת השור ונפל הבית, אינו חייב לשלם. דמי שור זה עליי עולה, ודמי הבית הזה עליי קרבן--מת השור ונפל הבית, חייב לשלם.
ה,ו חייבי ערכין, ממשכנין אותן; חייבי חטאות ואשמות, אין ממשכנין אותן. חייבי עולה ושלמים, ממשכנין אותן: אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר "לרצונו" (ויקרא א,ג)--כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגיטי נשים--כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני.
ו,א שום היתומים שלושים יום, ושום ההקדש שישים יום; ומכריזין בבוקר ובערב. המקדיש נכסיו, והייתה עליו כתובת אישה--רבי אליעזר אומר, כשיגרשנה, ידיר הניה; רבי יהושוע אומר, אינו צריך. כיוצא בו, אמר רבן שמעון בן גמליאל, הערב לאישה בכתובתה, והיה בעלה מגרשה--ידיר הניה: שמא יעשו קנוניה על נכסיו של זה, ויחזיר את אשתו.
ו,ב המקדיש את נכסיו, והייתה עליו כתובת אישה ובעל חוב--אין האישה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש, ולא בעל חוב את חובו; אלא הפודה--פודה על מנת ליתן לאישה כתובה, ולבעל חוב את חובו. הקדיש תשעים מנה, והיה חובו מאה מנה--מוסיף עוד דינר, ופודה את הנכסים האלו, על מנת ליתן לאישה כתובתה, ולבעל חוב את חובו.
ו,ג אף על פי שאמרו חייבי ערכים, ממשכנין אותן--נותנים לו מזון שלושים יום, וכסות שנים עשר חודש, ומיטה, ומצע, וסנדליו, ותפיליו: לו אבל, לא לאשתו ובניו. ואם היה אומן--נותנין לו שני כלי אומנות, מכל מין ומין: אם היה חרש--נותנין לו שני מעצדין, ושתי מגרות. רבי אלעזר אומר, אם היה איכר, נותנין לו צמדו; חמר, נותנין לו חמורו.
ו,ד היה לו מין אחד מרובה, ומין אחד ממועט--אין אומרין למכור מן המרובה, וליקח לו מן המעט; אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה, וכל שיש לו מן הממועט. המקדיש את נכסיו, מעלין לו את תפיליו.
ו,ה אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך לעצמו--אין לו לא בכסות אשתו, ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבען לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. אף על פי שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח--שאם תילקח לו כסות בשלושים דינר, משביח הוא במנה; וכן פרה--אם ממתינין אותה לאטליס, משבחת היא; וכן מרגלית--אם מעלין אותה לכרך, משבחת היא: אין להקדש, אלא מקומו ושעתו.
ז,א אין מקדישין לפני היובל, פחות משתי שנים; ולא גואלין לאחר היובל, פחות משנה. אין מחשבין חודשים להקדש, אבל הקדש מחשב חודשים. המקדיש את שדהו בשעת היובל, נותן בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף. היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים--אין נמדדין עימה; פחות מכן, נמדדין עימה. הקדישה שתיים או שלוש שנים לפני היובל, נותן סלע ופונדיון לשנה. אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה--אין שומעין לו, אלא נותן כולם כאחד.
ז,ב אחד הבעלים, ואחד כל האדם. מה בין הבעלים לכל אדם--אלא שהבעלים, נותנין חומש; וכל אדם, אין נותנין חומש.
ז,ג הקדישה, וגאלה--אינה יוצאה מידו ביובל; גאלה בנו, יוצאה לאביו ביובל. גאלה אחר או אחד מכל הקרובים, וגאלה מידו--אינה יוצאה מידו ביובל. גאלה אחד מן הכוהנים, והרי היא תחת ידו--לא יאמר הואיל והרי היא יוצאה לכוהנים ביובל, הרי היא תחת ידי והרי היא שלי; אלא יוצאה לכל אחיו הכוהנים.
ז,ד הגיע יובל, ולא נגאלה--הכוהנים נכנסים לתוכה, ונותנין את דמיה, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, נכנסים, אבל לא נותנין. רבי אלעזר אומר, לא נכנסין, ולא נותנין, אלא נקראת שדה רטושים, עד היובל השני; הגיע היובל השני, ולא נגאלה--נקראת רטושי רטושים, עד היובל השלישי. לעולם אין הכוהנים נכנסים לתוכה, עד שיגאלנה אחר.
ז,ה הלוקח שדה מאביו, ומת אביו, ואחר כך הקדישה--הרי היא כשדה אחוזה. הקדישה, ואחר כך מת אביו--הרי היא כשדה מקנה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה ורבי שמעון אומרין, כשדה אחוזה, שנאמר "ואם, את שדה מקנתו, אשר, לא משדה אחוזתו" (ויקרא כז,כב)--שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצאת זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה. שדה מקנה אינה יוצאה לכוהנים ביובל, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. כוהנים ולויים מקדישין לעולם, וגואלין לעולם--בין לפני היובל, בין לאחר היובל.
ח,א המקדיש את שדהו בשעה שאינה יובל, אומרין לו פתח את ראשון: שהבעלים, נותנין חומש; וכל אדם, אינו נותן חומש. מעשה באחד שהקדיש את שדהו מפני רעתה, אמרו לו פתח את ראשון; אמר הרי היא שלי באיסר. אמר רבי יוסי, לא אמר זה אלא בכביצה, שהקודש נפדה בכסף ובשווה כסף. אמר לו, הגעתך. נמצא מפסיד איסר, ושדהו לפניו.
ח,ב אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחר אומר בעשרים, ואחר אומר בשלושים, ואחר אומר בארבעים, ואחר אומר בחמישים--חזר בו של חמישים, ממשכנין מנכסיו עשר; חזר בו של ארבעים, ממשכנין מנכסיו עשר; חזר בו של שלושים, ממשכנין מנכסיו עשר; חזר בו של עשרים, ממשכנין מנכסיו עשר; חזר בו של עשר--מוכרין אותה בשווה, ונפרעין משל עשר את המותר.
ח,ג הבעלים אומרים בעשרים, וכל אדם אומרין בעשרים--הבעלים קודמין, מפני שהן מוסיפין חומש. [ג] אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת, הבעלים נותנין עשרים ושש, בעשרים ושתיים, הבעלים נותנין עשרים ושבע, בעשרים ושלוש, הבעלים נותנין עשרים ושמונה, בעשרים וארבע, הבעלים נותנין עשרים ותשע, בעשרים וחמש, הבעלים נותנין שלושים--שאין מוסיפין חומש על עילויו של זה. אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש--אם רצו הבעלים לתת שלושים ואחת ודינר, הבעלים קודמין; ואם לאו, אומרין לו הגעתך.
ח,ד מחרים אדם מצאנו ומבקרו, ומעבדיו ומשפחותיו הכנעניים, ומשדה אחוזתו; ואם החרים את כולם, אינם מוחרמין, דברי רבי אליעזר. אמר רבי אלעזר בן עזריה, ומה אם לגבוה, שאין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו--על אחת כמה וכמה, שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו.
ח,ה המחרים בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העבריים, ושדה מקנתו--אינן מוחרמין, שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. כוהנים ולויים, אין מחרימין, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, כוהנים אינן מחרימין, שהחרמין שלהם; ולויים מחרימין, שאין חרמין שלהן. רבי אומר, נראין דברי רבי יהודה בקרקעות, שנאמר "כי אחוזת עולם הוא, להם" (ויקרא כה,לד); ודברי רבי שמעון במיטלטלין, שאין החרמין שלהם.
ח,ו חרמי הכוהנים--אין להם פדיון, אלא ניתנין לכוהנים כתרומה. רבי יהודה בן בתירה אומר, סתם חרמים--לבדק הבית, שנאמר "כל חרם, קודש קודשים הוא לה'" (ויקרא כז,כח); וחכמים אומרין, סתם חרמים--לכוהנים, שנאמר "כשדה החרם: לכוהן, תהיה אחוזתו" (ויקרא כז,כא). אם כן למה נאמר "כל חרם, קודש קודשים הוא לה'"--שהוא חל על קודשי קודשים, ועל קודשים קלים.
ח,ז מחרים אדם את קודשיו, בין קודשי קודשים ובין קודשים קלים. אם נדר, נותן את דמיהם; ואם נדבה, נותן את טובתן. שור זה עולה--אומרין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה, להעלותו עולה שאינו חייב. הבכור--בין תמים בין בעל מום, מחרימין אותו. כיצד פודין אותו הפודין--אומרין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה, ליתנו לבן בתו או לבן אחותו. רבי ישמעאל אומר, כתוב אחד אומר "הקדש" (ראה דברים טו,יט), וכתוב אחד אומר "אל תקדש" (ראה ויקרא כז,כו). אי אפשר לומר "הקדש" שכבר נאמר "אל תקדש", ואי אפשר לומר "אל תקדש" שכבר נאמר "הקדש": אמור מעתה, מקדישו אתה הקדש עילוי, ואי אתה מקדישו הקדש מזבח.
ט,א המוכר את שדהו בשעת היובל--אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, שנאמר "במספר שני תבואות, ימכור לך" (ויקרא כה,טו). הייתה שנת שידפון או יירקון או שביעית, אינה עולה לו מן המניין; נרה או הבירה, עולה לו מן המניין. רבי אלעזר אומר, מכרה לו לפני ראש השנה, והיא מלאה פירות--הרי זה אוכל ממנה שלוש תבואות, לשתי שנים.
ט,ב מכרה לראשון במנה, ומכרה הראשון לשני במאתיים--אינו מחשב אלא עם הראשון, שנאמר "לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה,כז). מכרה לראשון במאתיים, ומכרה הראשון לשני במנה--אינו מחשב אלא עם האחרון, שנאמר "לאיש", לאיש אשר בתוכה. לא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב, ברע ויגאול ביפה, ולא ילווה ויגאול, ולא יגאול חציים; ובהקדש מותר בכולם. זה חומר בהדיוט מבהקדש.
ט,ג המוכר בית בבתי ערי חומה--הרי זה גואל מיד, וגואל כל שנים עשר חודש: הרי זו כמין ריבית, ואינה ריבית. מת המוכר, יגאול בנו; מת הלוקח, יגאול מיד בנו. ואינו מונה שנה אלא משעה שמכר לו, שנאמר "עד מלאות לו שנה תמימה" (ויקרא כה,ל): כשהוא אומר "תמימה", להביא חודש העיבור; רבי אומר, ליתן לו שנה בעיבורה.
ט,ד הגיע יום שנים עשר חודש, ולא נגאלה--הייתה חלוטה לו: אחד הלוקח ואחד שניתן לו במתנה, שנאמר "לצמיתות" (ויקרא כה,ל). בראשונה, היה נטמן יום שנים עשר חודש, שתהא חלוטה לו. התקין הלל הזקן, שיהא חולש את מעותיו בלשכה, ויהא שובר את הדלת ונכנס; אימתיי שירצה הלז, יבוא וייטול את מעותיו.
ט,ה כל שהוא לפנים מן החומה--הרי הוא כבתי ערי חומה, חוץ מן השדות; רבי מאיר אומר, אף השדות. בית הבנוי בחומה--רבי יהודה אומר, אינו כבתי ערי חומה; רבי שמעון אומר, כותל החיצון היא חומתו.
ט,ו עיר שגגותיה חומתה, ושאינה מוקפת חומה מימות יהושוע בן נון--אינה כבתי ערי חומה. ואלו הן בתי ערי חומה: שלוש חצרות של שני שני בתים מוקפות חומה מימות יהושוע בן נון--כגון קצרה ישנה של ציפורין, וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלה, וחדיד, וגדוד, ואונו, וירושלים, וכל כיוצא בהן.
ט,ז בתי החצרים--נותנין להם כוח יפה שבבתי ערי חומה, וכוח יפה שבשדות: נגאלין מיד, ונגאלין כל שנים עשר חודש כבתים, ויוצאין ביובל ובגרעון כסף כשדות. ואלו הן בתי החצרים: שתי חצרות של שני שני בתים, אף על פי שמוקפות חומה מימות יהושוע בן נון--הרי הן כבתי החצרים.
ט,ח ישראל שירש את אבי אימו לוי, אינו גואל כסדר הזה; וכן לוי שירש את אבי אימו ישראל, אינו גואל כסדר הזה: שנאמר "כי בתי ערי הלויים" (ויקרא כה,לג)--עד שיהא לוי, בערי הלויים, דברי רבי. וחכמים אומרין, אין דברים אמורים אלא בערי הלויים. אין עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה; ולא מגרש עיר, ולא עיר מגרש. אמר רבי אלעזר, במה דברים אמורים, בערי הלויים. אבל בערי ישראל--עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה; מגרש עיר, ולא עיר מגרש: כדי שלא יחריבו את ערי ישראל. כוהנים ולויים מוכרין לעולם, וגואלין לעולם--שנאמר "גאולת עולם, תהיה ללויים" (ויקרא כה,לב).