א,א כל המנחות שנקמצו שלא לשמן--כשרות, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה: חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן--נתן בכלי והילך והקטיר שלא לשמן, או לשמן ושלא לשמן, או שלא לשמן ולשמן--פסולות. כיצד לשמן ושלא לשמן, לשם מנחת חוטא ולשם מנחת נדבה; שלא לשמן ולשמן, לשם מנחת נדבה ומנחת חוטא.
א,ב אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר, אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, ומחוסר כיפורים, ושלא רחוץ ידיים ורגליים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגלי חברו--פסל. קמץ בשמאל, פסל; בן בתירה אומר, יחזור ויקמוץ בימין. קמץ ועלה בידו צרור, או גרגר מלח, או קורט של לבונה--פסל: מפני שאמרו, הקומץ את היתר ואת החסר, פסול. איזה הוא יתר, שקמצו מבורץ; וחסר, שקמץ בראשי אצבעותיו. כיצד הוא עושה, פושט את אצבעותיו על פס ידו.
א,ג ריבה שמנה, או חסר שמנה, וחסר לבונתה--פסולה. הקומץ את המנחה לאכול שייריה בחוץ, או כזית משייריה בחוץ, להקטיר קומצה בחוץ, או כזית מקומצה בחוץ, או להקטיר לבונתה בחוץ--פסול, ואין בו כרת; לאכול שייריה למחר, או כזית משייריה למחר, להקטיר קומצה למחר, או כזית מקומצה למחר, או להקטיר לבונתה למחר--פיגול, וחייבין עליו כרת. זה הכלל: כל הקומץ, והנותן בכלי, המהלך, והמקטר, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר--חוץ למקומו--פסול, ואין בו כרת. חוץ לזמנו--פיגול, וחייבין עליו כרת: ובלבד, שיקרב המתיר כמצותו.
א,ד כיצד קרב המתיר כמצותו: קמץ בשתיקה, נתן בכלי והילך והקטיר חוץ לזמנו, או שקמץ חוץ לזמנו, נתן בכלי והילך והקטיר בשתיקה, או שקמץ ונתן בכלי והילך והקטיר חוץ לזמנו--זה הוא שקרב המתיר כמצותו. [ד] כיצד לא קרב המתיר כמצותו: קמץ חוץ למקומו, ונתן בכלי והילך והקטיר חוץ לזמנו, או שקמץ חוץ לזמנו, נתן בכלי והילך והקטיר חוץ למקומו, או שקמץ ונתן בכלי והילך והקטיר חוץ למקומו, מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן, נתן בכלי והילך והקטיר חוץ לזמנן, או שקמץ חוץ לזמנן, ונתן בכלי והילך והקטיר שלא לשמן, או שקמץ ונתן בכלי והילך והקטיר שלא לשמן--זה הוא שלא קרב המתיר כמצותו. לאכול כזית בחוץ כזית למחר, כזית למחר כזית בחוץ, כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר, כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ--פסול, ואין בו כרת. אמר רבי יהודה, זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום--פיגול, וחייבין עליו כרת; ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן--פסול, ואין בו כרת. וחכמים אומרין, זה וזה פסול, ואין בו כרת. לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית--כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.
ב,א הקומץ את המנחה לאכול שייריה או להקטיר קומצה למחר--מודה רבי יוסי בזה שהוא פיגול, וחייבין עליו כרת. להקטיר לבונתה למחר--רבי יוסי אומר, פיגול, ואין בו כרת; וחכמים אומרין, פיגול, וחייבין עליו כרת. אמרו לו, מה שנת מן הזבח. אמר להן, שהזבח דמו ובשרו ואימוריו אחד, והלבונה אינה מן המנחה.
ב,ב שחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר, הקטיר שני בזיכין לאכול אחד מן הסדרים למחר--רבי יוסי אומר, אותה החלה ואותו הסדר שחישב עליו--פיגול, וחייבין עליו כרת; והשני--פסול, ואין בו כרת. וחכמים אומרין, זה וזה פיגול, וחייבין עליו כרת. נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים--רבי יהודה אומר, שניהם יצאו לבית השריפה, שאין קרבן ציבור חלוק; וחכמים אומרין, הטמא בטומאתו, והטהור ייאכל.
ב,ג התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו מפגל את התודה. כיצד: השוחט את התודה לאכול ממנה למחר, היא והלחם מפוגלין; לאכול מן הלחם למחר--הלחם מפוגל, והתודה אינה מפוגלת. הכבשים מפגלין את הלחם, והלחם אינו מפגל את הכבשים. כיצד: השוחט את הכבשים לאכול מהן למחר, הן והלחם מפוגלין; לאכול מן הלחם למחר--הלחם מפוגל, והכבשים אינן מפוגלין.
ב,ד הזבח מפגל את הנסכים, משקדשו בכלי, דברי רבי מאיר; והנסכים אינן מפגלין את הזבח. כיצד: השוחט את הזבח לאכול הימנו למחר, הוא ונסכיו מפוגלין; להקריב נסכיו למחר--נסכיו מפוגלין, והזבח אינו מפוגל.
ב,ה פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ--רבי מאיר אומר, פיגול, וחייבין עליו כרת; וחכמים אומרין, אין בו כרת, עד שיפגל את כל המתיר. ומודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא ובמנחת קנאות, שאם פיגל בקומץ--שהוא פיגול, וחייבין עליו כרת: שהקומץ הוא המתיר. שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר, והקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שתי סדרים למחר--רבי מאיר אומר, פיגול, וחייבין עליו כרת; וחכמים אומרין, אין בו כרת, עד שיפגל את כל המתיר. שחט אחד מן הכבשים לאכול הימנו למחר--הוא פיגול, וחברו כשר; לאכול מחברו למחר, שניהם כשרים.
ג,א הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו לאכול, ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר--כשר; רבי אליעזר פוסל. לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר--פחות מכזית, כשר; לאכול כחצי זית, ולהקטיר כחצי זית--כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.
ג,ב לא יצק, לא בלל, ולא פתת, לא מלח, לא הניף, לא הגיש, או שפתתן פתין מרובות ולא משחן--כשרה. נתערב קומצה בקומץ חברתה, במנחת כוהנים, במנחת כוהן משיח, ובמנחת נסכים--כשרה. רבי יהודה אומר, במנחת כוהנים, במנחת כוהן משיח, ובמנחת נסכים--פסולה: שזו בלילתה עבה, וזו בלילתה רכה; והן בולעות זו מזו.
ג,ג שתי מנחות שלא נקמצו, נתערבו זו בזו--אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה, ומזו בפני עצמה--כשרות; ואם לאו, פסולות. קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה, לא יקטיר; ואם הקטיר--זו שנקמצה, עלת לבעלים, וזו שלא נקמצה, לא עלת לבעלים. נתערב קומצה בשייריה, או שייריה בשל חברתה--לא יקטיר; ואם הקטיר, עלת לבעלים. נטמא הקומץ, והקריבו--הציץ מרצה. יצא, והקריבו--אין הציץ מרצה: שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא.
ג,ד נטמאו שייריה, נשרפו שייריה, אבדו שייריה--כמידת רבי אליעזר, כשרה; כמידת רבי יהושוע, פסולה. שלא בכלי שרת, פסולה; רבי שמעון מכשיר. הקטיר קומצה פעמיים, כשרה.
ג,ה הקומץ, מיעוטו מעכב את רובו; עישרון, מיעוטו מעכב את רובו. היין, מיעוטו מעכב את רובו; השמן, מיעוטו מעכב את רובו. הסולת והשמן מעכבין זה את זה. הקומץ והלבונה מעכבין זה את זה.
ג,ו שני שעירי יום הכיפורים מעכבין זה את זה. שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה. שתי חלות מעכבות זו את זו. שני סדרים מעכבין זה את זה. שני בזיכין מעכבין זה את זה. הסדרים והבזיכים מעכבין זה את זה. שני מינים שבנזיר, שלושה שבפרה, ארבעה שבתודה, ארבעה שבלולב, ארבעה שבמצורע--מעכבין זה את זה. שבע הזיות שבפרה מעכבות זו את זו. שבע הזיות שעל בין הבדים, שעל הפרוכת, שעל מזבח הזהב--מעכבות זו את זו.
ג,ז שבעה קני מנורה מעכבות זו את זו. שבעה נרותיה מעכבות זו את זו. שתי פרשייות שבמזוזה מעכבות זו את זו; אפילו כתב אחד מעכבן. ארבע פרשייות שבתפילין מעכבות זו את זו; אפילו כתב אחד מעכבן. ארבע ציצייות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת; רבי ישמעאל אומר, ארבעתן ארבע מצוות.
ד,א התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת. תפילה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד. הסולת והשמן אינן מעכבין את היין, ולא היין מעכבן. המתנות של מזבח החיצון אינן מעכבות זו את זו.
ד,ב הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה. אמר רבי שמעון, אם היו להם פרים מרובים, ולא היו להן נסכים--יביאו פר אחד ונסכיו; ואל יקרבו כולם בלא נסכים.
ד,ג הפר והאילים הכבשים והשעיר אינן מעכבין את הלחם, ולא הלחם מעכבן. הלחם מעכב את הכבשים, והכבשים אינן מעכבין את הלחם, דברי רבי עקיבה. אמר רבי שמעון בן ננס, לא כי, אלא הכבשים מעכבין את הלחם, והלחם אינו מעכב את הכבשים: שכן מצינו, שכשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה, קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם. אמר רבי שמעון, הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו: שכל האמור בחומש הפקודים, קרב במדבר, וכל האמור בתורת כוהנים, לא קרב במדבר; משבאו לארץ, קרבו אלו ואלו. ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם: שהכבשים מתירין את עצמן, בלא לחם; ולחם בלא כבשים, אין לו מי יתירנו.
ד,ד התמידין אינן מעכבין את המוספין, ולא המוספין מעכבין את התמידין, ולא המוספין מעכבין זה את זה. לא הקריבו כבש לבוקר, יקריבו בין הערביים. אמר רבי שמעון, אימתיי, בזמן שהיו אנוסין או שוגגין: אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש לבוקר, לא יקריבו בין הערביים; לא הקטירו קטורת לבוקר, יקטירו בין הערביים. אמר רבי שמעון, וכולה הייתה קרבה בין הערביים, שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת הסמים, ולא מזבח העולה אלא בתמיד של שחר, ולא את השולחן אלא בלחם הפנים בשבת, ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערביים.
ד,ה חביתי כוהן גדול--לא היו באות חציין, אלא מביא עישרון שלם וחוצהו, מקריב מחצה בבוקר, ומחצה בין הערביים. וכוהן שהקריב מחצה בשחרית ומת, ומינו כוהן אחר תחתיו--לא יביא חצי עישרון מביתו, ולא חצי עשרון של ראשון: אלא מביא עישרון שלם, וחוצהו, ומקריב מחצה, ומחצה אבד; נמצאו שני חציין קרבין, ושני חציין אובדין. לא מינו כוהן אחר, משל מי הייתה קרבה--אמר רבי שמעון, משל ציבור; רבי יהודה אומר, משל יורשים. ושלמה הייתה קרבה.
ה,א כל המנחות באות מצה--חוץ מחמץ שבתודה, ושתי הלחם שהן באות חמץ. רבי מאיר אומר, שאור בודה להן מתוכן ומחמצן. רבי יהודה אומר, אף היא אינה באה מן המובחר; אלא מביא שאור, ונותן לתוך המידה, וממלא את המידה. אמרו לו, אף היא הייתה חסרה או יתרה.
ה,ב כל המנחות נילושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמיצו. ואם החמיצו שייריה--עובר בלא תעשה, שנאמר "כל המנחה, אשר תקריבו לה'--לא תיעשה, חמץ" (ויקרא ב,יא). וחייבין על לישתה, ועל עריכתה, ועל אפייתה.
ה,ג יש טעונות שמן ולבונה, שמן ולא לבונה, לבונה ולא שמן, לא שמן ולא לבונה: אלו טעונות שמן ולבונה--מנחת הסולת, והמחבת, והמרחשת, והחלות, והרקיקים, מנחת כוהנים, מנחת כוהן משיח, מנחת גויים, מנחת נשים, מנחת העומר. מנחת נסכים טעונה שמן, ואין טעונה לבונה. מנחת לחם הפנים טעונה לבונה, ואינה טעונה שמן. שתי הלחם, ומנחת חוטא, ומנחת קנאות--לא שמן ולא לבונה.
ה,ד וחייב על השמן בפני עצמו, ועל הלבונה בפני עצמה. נתן עליה שמן, פסלה; לבונה, ילקטנה. נתן שמן על שייריה, אינו עובר בלא תעשה. נתן כלי על גבי כלי, לא פסלה.
ה,ה יש טעונות הגשה ואינן טעונות תנופה, תנופה ולא הגשה, הגשה ותנופה, לא תנופה ולא הגשה: אלו טעונות הגשה ואינן טעונות תנופה--מנחת הסולת, והמחבת, והמרחשת, והחלות, והרקיקין, מנחת כוהנים, מנחת כוהן משיח, מנחת גויים, מנחת נשים, מנחת חוטא. רבי שמעון אומר, מנחת כוהנים, ומנחת כוהן משיח--אין בהן הגשה: מפני שאין בהן קמיצה; וכל שאין בהן קמיצה, אין בהן הגשה.
ה,ו אלו טעונות תנופה ואינן טעונות הגשה--לוג שמן של מצורע, ואשמו, והביכורים כדברי רבי אליעזר בן יעקוב, ואימורי שלמי יחיד, וחזה ושוק שלהן, אחד אנשים ואחד נשים, בישראל אבל לא באחרים, ושתי הלחם, ושני כבשי עצרת. כיצד הוא עושה: נותן שתי הלחם על שני כבשים, מניח שתי ידיו מלמטן, מוליך ומביא, מעלה ומוריד: שנאמר "אשר הונף, ואשר הורם" (שמות כט,כז). ותנופה הייתה במזרח, והגשה במערב; ותנופות קודמות להגשות. מנחת העומר ומנחת קנאות, טעונות תנופה והגשה. לחם הפנים ומנחת נסכים, לא תנופה ולא הגשה.
ה,ז רבי שמעון אומר, שלושה מינים טעונים שלוש מצוות, שתיים בכל אחד ושלישית אין בהן; ואלו הן--זבחי שלמי יחיד, וזבחי שלמי ציבור, ואשם מצורע: זבחי שלמי יחיד--טעונים סמיכה חיים, ותנופה שחוטים, ואין בהן תנופה חיים. זבחי שלמי ציבור--טעונין תנופה חיים, ושחוטים, ואין בהן סמיכה. אשם מצורע--טעון סמיכה, ותנופה חי, ואין בו תנופה שחוט.
ה,ח האומר הרי עליי במחבת, לא יביא במרחשת; במרחשת, לא יביא במחבת. מה בין מחבת למרחשת--אלא שהמרחשת יש לה כסוי, ולמחבת אין לה כסוי, דברי רבי יוסי הגלילי; רבי חנניה בן גמליאל אומר, מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, ומחבת צפה ומעשיה קשין.
ה,ט הרי עליי בתנור, לא יביא מאפה כופח ומאפה רעפים ומאפה יורת הערביים; רבי יהודה אומר, אם רצה יביא מאפה כופח, יביא. הרי עליי מנחת מאפה--לא יביא מחצה חלות, ומחצה רקיקין; רבי שמעון מתיר, מפני שהוא קרבן אחד.
ו,א אלו מנחות נקמצות, ושייריהן לכוהנים--מנחת הסולת, והמחבת, והמרחשת, והחלות, והרקיקין, ומנחת גויים, ומנחת נשים, ומנחת העומר, ומנחת חוטא, ומנחת קנאות. רבי שמעון אומר, מנחת חוטא של כוהנים נקמצת, הקומץ קרב לעצמו, והשיריים קרבין לעצמן.
ו,ב מנחת כוהנים, ומנחת כוהן משיח, ומנחת נסכים--למזבח, ואין בהן לכוהנים; ובזה יפה כוח המזבח מכוח הכוהנים. שתי הלחם, ולחם הפנים--לכוהנים, ואין בהן למזבח; ובזה יפה כוח הכוהנים מכוח המזבח.
ו,ג כל המנחות הנעשות בכלי, טעונות שלוש מתנות--שמן יציקה, ושמן בלילה, ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן. החלות בוללן, דברי רבי; וחכמים אומרין, אף הסולת. החלות טעונות בלילה, והרקיקין משיחה. כיצד מושחן, כמין כי; ושאר השמן נאכל לכוהנים.
ו,ד כל המנחות הנעשות בכלי, טעונות פתיתה: מנחת ישראל--כופל אחד לשניים, ושניים לארבעה, ומבדיל. מנחת כוהנים--כופל אחד לשניים, ושניים לארבעה, ואינו מבדיל; מנחת כוהן המשיח, לא היה מכפלה. רבי שמעון אומר, מנחת כוהנים ומנחת כוהן משיח, אין בהן פתיתה: מפני שאין בהן קמיצה; וכל שאין בה קמיצה, אין בה פתיתה. וכולן, פתיתתן כזיתים.
ו,ה כל המנחות טעונות שלוש מאות שיפה, וחמש מאות בעיטה. השיפה והבעיטה בחיטים; רבי יוסי אומר, אף בבצק. כל המנחות באות עשר עשר--חוץ מלחם הפנים וחביתי כוהן גדול, שהן באות שתים עשרה, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, כולן באות שתים עשרה--חוץ מחלות תודה והנזירות, שהן באות עשר עשר.
ו,ו העומר, היה בא עישרון משלוש סאין; שתי הלחם, שתי עשרונות משלוש סאין; לחם הפנים, עשרים וארבעה עשרונות מעשרים וארבע סאין.
ו,ז העומר, היה מנופה בשלוש עשרה נפה; ושתי הלחם, בשתים עשרה; ולחם הפנים, באחת עשרה. רבי שמעון אומר, לא היה להן קצבה; אלא סולת מנופה כל צורכה היה מביא--שנאמר "ולקחת סולת--ואפית אותה" (ויקרא כד,ה), עד שתהא מנופה כל צורכה.
ז,א התודה באה חמש סאין ירושלמייות, שהן שש מדברייות--שתי איפות, האיפה שלוש סאין--עשרים עישרון, עשרה לחמץ ועשרה למצה. עשרה לחמץ, עישרון לחלה. עשרה למצה, ובמצה שלושת מינים--חלות, ורקיקין, ורבוכה; נמצאו שלושה עשרונות ושליש לכל מין ומין, ושלוש חלות לעישרון. במידה ירושלמית היו שלושים קב--חמישה עשר לחמץ, וחמישה עשר למצה. חמישה עשר לחמץ, קב ומחצה לחלה. וחמישה עשר למצה, ובמצה שלושת מינים--חלות, ורקיקין, ורבוכה; נמצאו חמשת קבין לכל מין, ושתי חלות לקב.
ז,ב המילואים היו באים כמצה שבתודה--חלות, ורקיקים, ורבוכה. הנזירות הייתה באה שתי ידות כמצה שבתודה--חלות ורקיקים, ואין בהן רבוכה; ועשרת קבין ירושלמיין, שהן שישה עשרונות ועדואין. ומכולם היה נוטל אחד מעשרה תרומה, שנאמר "והקריב ממנו אחד מכל קרבן, תרומה לה'" (ויקרא ז,יד): "אחד", שלא ייטול פרוס. "מכל קרבן"--שיהיו כל הקרבנות שווין, שלא ייטול מקרבן לחברו. "לכוהן, הזורק את דם השלמים--לו יהיה" (שם), והשאר נאכל לבעלים.
ז,ג השוחט את התודה בפנים, ולחמה חוץ לחומה--לא קדש הלחם. שחטה עד שלא קרמו בתנור, ואפילו קרמו כולם חוץ מאחד מהן--לא קדש הלחם. שחטה חוץ לזמנה, וחוץ למקומה--קדש הלחם. שחטה, ונמצאת טריפה--לא קדש הלחם. שחטה, ונמצאת בעלת מום--רבי אליעזר אומר, קדש; וחכמים אומרין, לא קדש. שחטה שלא לשמה, וכן איל המילואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן--לא קדש הלחם.
ז,ד נסכים שקדשו בכלי, ונמצא הזבח פסול--אם יש שם זבח אחר, יקרבו עימו; ואם לאו, ייפסלו בלינה. ולד תודה ותמורתה, והמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה--אינן טעונין לחם: שנאמר "והקריב על זבח התודה חלות" (ויקרא ז,יב)--תודה טעונה לחם, ולא ולדה ולא חליפתה ולא תמורתה טעונים לחם.
ז,ה האומר הרי עליי תודה--יביא, היא ולחמה מן החולין. תודה מן החולין, ולחמה מן המעשר--יביא לחמה מן החולין; תודה מן המעשר, ולחמה מן החולין--יביא. התודה, היא ולחמה מן המעשר--יביא: לא יביא מחיטי מעשר שני, אלא ממעות מעשר שני.
ז,ו ומניין לאומר הרי עליי תודה, לא יביא אלא מן החולין: שנאמר "וזבחת פסח לה' אלוהיך, צאן ובקר" (דברים טז,ב)--והלוא אין פסח בא, אלא מן הכבשים ומן העיזים. אם כן למה נאמר "צאן ובקר", אלא להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח: מה פסח שהוא בא חובה, אינו בא אלא מן החולין--אף כל דבר שהוא בא חובה, לא יבוא אלא מן החולין. הרי עליי תודה, והרי עליי שלמים--הואיל והן באים חובה, לא יבואו אלא מן החולין. הנסכים בכל מקום, לא יבואו אלא מן החולין.
ח,א כל קרבנות הציבור והיחיד--באים מהארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן: חוץ מן העומר ומשתי הלחם, שאינן באים אלא מן החדש ומן הארץ. וכולן אינן באין אלא מן המובחר. ואיזה הוא המובחר שלהם--מכמס וינוחה, אלפא לסולת; שנייה להם, חפריים בבקעה. וכל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאין.
ח,ב אין מביאין לא מבית הזבלים, ולא מבית השלחים, ולא מבית האילן; ואם הביא, כשר. כיצד הוא עושה: נרה שנה הראשונה, ובשנייה זורעה קודם לפסח שבעים יום, והיא עושה סולת מרובה. כיצד הוא בודק: הגזבר מכניס ידו לתוכה; עלה בה אבק--פסולה, עד שינפנה. ואם התליעה, פסולה.
ח,ג תקועה, אלפא לשמן; אבא שאול אומר, שנייה לה רגב בעבר הירדן. וכל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאין. אין מביאין לא מבית הזבלים, ולא מבית השלחים, ולא ממה שנזרע ביניהן; ואם הביא, כשר. אין מביאין אנפיקנון; ואם הביא, כשר. אין מביאין מן הגרגרים שנשרו במים, ולא מן הכבושין, ולא מן השלוקין; ואם הביא, פסול.
ח,ד שלושה זיתים, ובהן שלושה שלושה שמנים: הזית הראשון מגרגרו בראש הזית, וכותש ונותן לתוך הסל, רבי יהודה אומר, סביבות הסל--זה ראשון. טען בקורה, רבי יהודה אומר, באבנים--זה שני. חזר וטחן, וטען--זה שלישי. הראשון למנורה, והשאר למנחות. זית השני מגרגרו בראש הגג, וכותש ונותן לתוך הסל, רבי יהודה אומר, סביבות הסל--זה ראשון. טען בקורה, רבי יהודה אומר, באבנים--זה שני. חזר וטחן, וטען--זה שלישי. הראשון למנורה, והשאר למנחות. זית השלישי, עטנו בתוך הבית עד שילקה, ומעלהו ומנגבו בראש הגג, וכותש ונותן לתוך הסל, רבי יהודה אומר, סביבות הסל--זה ראשון. טען בקורה, רבי יהודה אומר, באבנים--זה שני. חזר וטחן, וטען--זה שלישי. הראשון למנורה, והשאר למנחות.
ח,ה הראשון שבראשון, אין למעלה הימנו. והשני שבראשון והראשון שבשני, שווין. השלישי שבראשון והשני שבשני והראשון שבשלישי, שווין. השלישי שבשני והשני שבשלישי, שווין. והשלישי שבשלישי, אין למטה הימנו. אף המנחות, היה בדין שיטענו שמן זית זך: מה אם מנורה שאינה לאכילה, טעונה שמן זית זך--מנחות שהן לאכילה, אינו דין שיטענו שמן זית זך. תלמוד לומר "זך כתית--למאור" (שמות כז,כ; ויקרא כד,ב), ולא זך כתית למנחות.
ח,ו ומניין היו מביאין את היין--קרוחיין וחטוליין, אלפא ליין; שנייה להן, בית דימה ובית לבן בהר, וכפר סגנה בבקעה. וכל הארצות היו כשרות, אלא מכאן היו מביאין. אין מביאין לא מבית הזבלים, ולא מבית השלחים, ולא ממה שנזרע ביניהן; ואם הביא, כשר. אין מביאין אליוסטן; ואם הביא, כשר. אין מביאין ישן, דברי רבי; וחכמים מכשירין. אין מביאין לא מתוק, ולא מעושן, ולא מבושל; ואם הביא, פסול. אין מביאין מן הדלייות, אלא מן הרוגלייות ומן הכרמים העבודים.
ח,ז לא היו כונסין אותו בחצבים גדולים, אלא בחבייות קטנות; ואינו ממלא את החבית עד פיה, כדי שיהא ריחו נודף. אינו מביא לא מפיה, מפני הקימחון, ולא משוליה, מפני השמרים; אלא משלישה ומאמצעה. כיצד היה בודק--הגזבר יושב והקנה בידו, זרק את הגיד הקיש בקנה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר, יין שעלה בו קימחון, פסול--שנאמר "תמימים יהיו לכם. ומנחתם" (במדבר כח,יט-כ; במדבר כט,ח-ט), "תמימים יהיו לכם, ונסכיהם" (במדבר כח,לא).
ט,א שתי מידות של יבש היו במקדש--עישרון, וחצי עישרון; רבי מאיר אומר, עישרון, ועישרון, וחצי עישרון. עישרון, מה היה משמש--שבו היה מודד לכל המנחות; לא היה מודד לא בשל שלושה לפר, ולא בשל שניים לאיל, אלא מודדן עשרונות. חצי עישרון, מה היה משמש--שבו היה מודד חביתי כוהן גדול, מחצה בבוקר ומחצה בין הערביים.
ט,ב שבע מידות של לח היו במקדש--הין, וחצי ההין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, לוג, וחצי לוג, ורביעית. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, שנתות היו בהין--עד כאן לפר, עד כאן לאיל, עד כאן לכבש; רבי שמעון אומר, לא היה שם הין. וכי מה היה הין משמש. אלא מידה יתרה של לוג ומחצה הייתה שם, שבה היה מודד למנחת כוהן גדול--לוג ומחצה בבוקר, ולוג ומחצה בין הערביים.
ט,ג רביעית, מה הייתה משמשת--רביעית מים למצורע, ורביעית שמן לנזיר. חצי לוג, מה היה משמש--חצי לוג מים לסוטה, וחצי לוג שמן לתודה. ובלוג, היה מודד לכל המנחות--שאפילו מנחה של שישים עישרון, נותנין לה שישים לוג. רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אפילו מנחה של שישים עישרון--אין לה אלא לוגה, שנאמר "למנחה--ולוג שמן" (ויקרא יד,כא). שישה לפר, וארבעה לאיל, ושלושה לכבש; ושלושה ומחצה למנורה, מחצי לוג לכל נר.
ט,ד מערבין נסכי פרים בנסכי אילים בנסכי כבשים, של יחיד בשל ציבור, של יום בשל אמש. אבל אין מערבין נסכי כבשים, בנסכי פרים ואילים. ואם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן, ונתערבו--כשרים; אם עד שלא בלל, פסל. הכבש הבא עם העומר--אף על פי שמנחתו כפולה, לא היו נסכיו כפולים.
ט,ה כל מידות שהיו במקדש, היו נגדשות--חוץ משל כוהן גדול, שהיה גודשה לתוכה. מידות הלח, בירוציהן קודש; ומידות היבש, בירוציהן חול. רבי עקיבה אומר, מידות הלח קודש, לפיכך בירוציהן קודש; ומידות היבש חול, לפיכך בירוציהן חול. רבי יוסי אומר, לא משום זה--אלא שהלח נעכר, והיבש אינו נעכר.
ט,ו כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים--חוץ מן הבכור, והמעשר, והפסח, והחטאת, והאשם; אלא שחטאתו של מצורע ואשמו, טעונין נסכים.
ט,ז כל קרבנות הציבור, אין בהן סמיכה--חוץ מן הפר הבא על כל המצוות, ושעיר המשתלח; רבי שמעון אומר, אף שעירי עבודה זרה. כל קרבנות היחיד, טעונין סמיכה--חוץ מן הבכור, והמעשר, והפסח. היורש סומך, ומביא נסכיו, וממיר.
ט,ח הכול סומכין--חוץ מחירש, שוטה, וקטן, וסומא, ונוכרי, והעבד, והשליח, והאישה. וסמיכה--שיירי מצוה, על הראש, בשתי ידיים; ובמקום שסומכין שוחטין, ותכף לסמיכה שחיטה.
ט,ט חומר בסמיכה מבתנופה, ובתנופה מבסמיכה: שאחד מניף לכל החוברין, ואין אחד סומך לכל החוברין. וחומר בתנופה: שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הציבור, בחיים ובשחוטין, ובדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו--מה שאין כן בסמיכה.
י,א רבי ישמעאל אומר, העומר היה בא בשבת משלוש סאין, ובחול מחמש סאין; וחכמים אומרין, אחד שבת ואחד חול, משלוש היה בא. רבי חנניה סגן הכוהנים אומר, בשבת היה נקצר ביחיד, ובמגל אחד, ובקופה אחת; ובחול, בשלושה ובשלוש קופות ובשלוש מגלות. וחכמים אומרין, אחד שבת ואחד חול, בשלושה ובשלוש קופות ובשלוש מגלות.
י,ב מצות העומר, לבוא מן הקרוב; לא ביכר הקרוב לירושלים, מביאין אותו מכל מקום. מעשה שבא מגינות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר.
י,ג כיצד היו עושין: שלוחי בית דין היו יוצאין מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם, מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כיון שחשיכה, אומר להן בא השמש, אומרין הין; בא השמש, אומרין הין; בא השמש, אומרין הין. מגל זו, אומרין הין; מגל זו, אומרין הין. קופה זו, אומרין הין; קופה זו, אומרין הין. בשבת, אומר להן שבת זו, אומרין הין; שבת זו, אומרין הין. אקצור, והן אומרין לו קצור. שלושה פעמים על כל דבר ודבר, והן אומרין הין, הין, הין. כל כך למה--מפני הבייתוסיין, שהיו אומרין, אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.
י,ד קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה. והיו מהבהבין אותו באור, כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, בקנים ובקלחות חובטין אותו, כדי שלא יתמעך; נתנוהו לאבוב, ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו. שטחוהו בעזרה, והרוח מנשבת בו. נתנוהו לריחיים של גרוסות, והוציא ממנו עישרון שהוא מנופה בשלוש עשרה נפה. והשאר נפדה, ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה, ופטור מן המעשרות; רבי עקיבה מחייב בחלה ובמעשרות. בא לו לעישרון, נתן שמנו ולבונתו, יצק, ובלל, והניף, והגיש, וקמץ, והקטיר; והשאר נאכל לכוהנים.
י,ה משקרב העומר, יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי שלא כרצון חכמים, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, כרצון חכמים היו עושין. משקרב העומר, הותר החדש מיד; והרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. ומשחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא יום הנף כולו אסור; אמר רבי יהודה, והלוא מן התורה הוא אסור, שנאמר "עד עצם היום הזה" (ויקרא כג,יד). מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן--מפני שהן יודעין, שאין בית דין מתעצלין בו.
י,ו העומר היה מתיר במדינה; ושתי הלחם, במקדש. אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה, קודם לעומר; ואם הביא, פסול. קודם לשתי הלחם, לא יביא; ואם הביא, כשר.
י,ז החיטים והשעורים והכוסמין ושיבולת שועל והשיפון--הרי אלו חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה, ואסורין בחדש מלפני הפסח, ומלקצור מלפני העומר. ואם השרישו קודם העומר, העומר מתירן; ואם לאו, אסורין עד שיבוא העומר הבא.
י,ח קוצרין בית השלהים שבעמקים, אבל לא גודשין. אנשי יריחו קוצרין כרצון חכמים; וגודשין שלא כרצון חכמים, ולא מיחו בידם. הקוצר לשחת, מאכיל לבהמה. אמר רבי יהודה, אימתיי--בזמן שהתחיל, עד שלא הביאה שליש; רבי שמעון אומר, אף יקצור ויאכיל, אף משהביאה שליש.
י,ט קוצרין מבית נטיעות, מפני בית האבל, ומפני ביטול בית המדרש. ולא יעשה אותן כריכות, אבל מניחן צבתים. מצות העומר, לבוא מן הקמה; לא מצא, יביא מן העומרים. מצותו, לבוא מן הלח; לא מצא, יביא מן היבש. מצותו, ליקצר בלילה; נקצר ביום, כשר. ודוחה את השבת.
יא,א שתי הלחם נילושות אחת אחת, ונאפות אחת אחת. לחם הפנים נילוש אחד אחד, ונאפה שתיים שתיים. ובטפוס היה עושה אותן; כשהוא רודה אותן, נותנן לטפוס, כדי שלא יתקלקלו.
יא,ב אחד שתי הלחם ואחד לחם הפנים--לישתן ועריכתן בחוץ, ואפייתן בפנים, ואינן דוחות את השבת; רבי יהודה אומר, כל מעשיהן בפנים. רבי שמעון אומר, לעולם הוי רגיל לומר, שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה, וכשרות בבית פגי.
יא,ג חביתי כוהן גדול--לישתן ואפייתן בפנים, ודוחות את השבת; טוחנן והרקדן, אינן דוחות את השבת. כלל אמר רבי עקיבה: כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב שבת, אינה דוחה את השבת; וכל מלאכה שאי אפשר לה ליעשות מערב שבת, דוחה את השבת.
יא,ד כל המנחות--יש בהן מעשה כלי בפנים, ואין בהן מעשה כלי בחוץ. שתי הלחם--אורכן שבעה, ורוחבן ארבעה, וקרנותיה ארבע אצבעות. לחם הפנים--אורכו עשרה, ורוחבו חמישה, וקרנותיו שבע אצבעות. רבי יהודה אומר, שלא תטעה, זד"ד יה"ז. בן זומא אומר, "ונתת על השולחן לחם פנים" (שמות כה,ל), שיהא לו פנים הרבה.
יא,ה השולחן--אורכו עשרה, ורוחבו חמישה; לחם הפנים--אורכו עשרה, ורוחבו חמישה. נותן אורכו כנגד רוחבו של שולחן, וכופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן; נמצא אורכו ממלא רוחבו של שולחן, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר, השולחן--אורכו שנים עשר, ורוחבו שישה; לחם הפנים--אורכו עשרה, ורוחבו חמישה. נותן אורכו כנגד רוחבו של שולחן, וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן; וטפחיים ריוח באמצע, כדי שתהא הרוח מנשבת ביניהן. אבא שאול אומר, שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. אמרו לו, והלוא כבר נאמר "ונתת על המערכת, לבונה זכה" (ויקרא כד,ז). אמר להם, והלוא כבר נאמר "ועליו, מטה מנשה" (במדבר ב,כ).
יא,ו ארבעה סניפין של זהב היו שם, מפוצלין מראשיהן, שהיו סומכין בהן שניים מסדר זה, ושניים מסדר זה; ועשרים ושמונה קנים, כחצי קנה חלול--ארבעה עשר לסדר זה, וארבעה עשר לסדר זה. לא סידור קנים ולא נטילתן דוחה את השבת; אלא נכנס מערב שבת, ושומטן ונותנן לאורכו של שולחן. וכל הכלים שהיו במקדש, אורכן לאורכו של בית.
יא,ז שני שולחנות היו באולם מבפנים, על פתח הבית--אחד של שיש, ואחד של זהב. על של שיש, נותנין לחם הפנים בכניסתו; ועל של זהב, ביציאתו: שמעלין בקודש, ולא מורידין. ואחד של זהב מבפנים, שעליו לחם הפנים תמיד. ארבעה כוהנים נכנסין--שניים בידם שני סדרים, ושניים בידם שני בזיכין; וארבעה מקדימין לפניהם--שניים ליטול שני סדרים, ושניים ליטול שני בזיכין. הנכנסין עומדין בצפון, ופניהם לדרום; והיוצאין עומדין בדרום, ופניהם לצפון. אלו מושכין, ואלו מניחין, וטפחו של זה, לתוך טפחו של זה--שנאמר "לפניי תמיד" (שמות כה,ל). רבי יוסי אומר, אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין, אף זו הייתה "תמיד". יצאו ונתנום על שולחן של זהב שהיה באולם, הקטירו הבזיכין, והחלות מתחלקות לכוהנים. חל יום הכיפורים להיות בשבת, החלות מתחלקות לערב; חל להיות ערב שבת, שעיר של יום הכיפורים נאכל לערב, הבבליין אוכלין אותו כשהוא חי, מפני שדעתן יפה.
יא,ח סידר את הלחם בשבת, ואת הבזיכים לאחר שבת, והקטיר את הבזיכין בשבת--פסולה, ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא. סידר את הלחם ואת הבזיכים בשבת, והקטיר את הבזיכים לאחר שבת--פסולה, וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא. סידר את הלחם ואת הבזיכים לאחר שבת, והקטיר את הבזיכים בשבת--פסולה. כיצד יעשה: יניחנה לשבת הבאה--שאפילו הוא על השולחן ימים, אין בכך כלום.
יא,ט שתי הלחם נאכלות אין פחות משניים, ולא יתר על שלושה. כיצד: נאפות מערב יום טוב, נאכלות ביום טוב--לשניים; חל יום טוב להיות אחר שבת, נאכלות לשלושה. לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה, ולא יתר על אחד עשר. כיצד: נאפה מערב שבת, נאכל בשבת לתשעה; חל יום טוב להיות ערב שבת, נאכל לעשרה. שני ימים טובים של ראש השנה, נאכל לאחד עשר. ואינו דוחה לא את השבת, ולא את יום טוב; רבן שמעון בן גמליאל אומר משום שמעון בן הסגן, דוחה את יום טוב, ואינו דוחה את יום צום.
יב,א המנחות והנסכים שנטמאו--עד שלא קדשו בכלי, יש להן פדיון; משקדשו בכלי, אין להם פדיון. העופות והעצים והלבונה וכלי שרת--אין להם פדיון, שלא נאמר אלא בבהמה.
יב,ב האומר הרי עליי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת--מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא; זו להביא במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת--הרי זו פסולה. הרי עליי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביא בשני כלים, בשני כלים והביא בכלי אחד--מה שהביא הביא, וידי חובתו לא יצא; אלו להביא בכלי אחד והביא בשני כלים, בשני כלים והביא בכלי אחד--הרי אלו פסולים. הרי עליי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביא בשני כלים, אמרו לו בכלי אחד נדרת--הקריבן בשני כלים, פסולין; בכלי אחד, כשרים. הרי עליי שני עשרונות להביא בשני כלים והביא בכלי אחד, אמרו לו בשני כלים נדרת--הקריבן בשני כלים, כשרים; נתן בכלי אחד, כשתי מנחות שנתערבו.
יב,ג הרי עליי מנחה מן השעורים, יביא מן החיטים; קמח, יביא סולת; שלא שמן ולבונה, יביא שמן ולבונה; חצי עישרון, יביא עישרון שלם. עישרון ומחצה, יביא שניים; רבי שמעון פוטר, שלא התנדב כדרך המתנדבים.
יב,ד מתנדב אדם מנחה של שישים עישרון, ומביא בכלי אחד; ואם אמר הרי עליי שישים ואחד--מביא שישים בכלי אחד, ואחד בכלי אחד: שכן הציבור מביא ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, שישים ואחד; דייו ליחיד, שיהא פחות מן הציבור אחד. אמר רבי שמעון, והלוא אלו לפרים, ואלו לכבשים, ואין נבללין זה עם זה; אלא עד שישים, יכולין להיבלל. אמרו לו, שישים נבללין, שישים ואחד אין נבללין. אמר להם, כל מידות חכמים כן; בארבעים סאה הוא טובל, ובארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן. אין מתנדבין לוג, שניים, וחמישה; אבל מתנדבין שלושה, וארבעה, ושישה, ומשישה ולמעלן.
יב,ה מתנדבין יין, ואין מתנדבין שמן, דברי רבי עקיבה; רבי טרפון אומר, מתנדבין שמן. אמר רבי טרפון, מה מצינו ביין, שהוא בא חובה ובא נדבה--אף שמן שהוא בא חובה, יבוא נדבה. אמר לו רבי עקיבה, לא, אם אמרת ביין, שכן הוא קרב עם חובתו בפני עצמו--תאמר בשמן, שאינו קרב עם חובתו בפני עצמו. אין שניים מתנדבין עישרון אחד, אבל מתנדבין עולה ושלמים; ועוף, אפילו פרידה אחת.
יג,א הרי עליי עישרון, יביא אחד; עשרונות, יביא שניים. פירשתי, ואיני יודע מה פירשתי--יביא שישים עישרון. הרי עליי מנחה, יביא איזו שירצה; רבי יהודה אומר, יביא מנחת הסולת שהיא מיוחדת שבמנחות.
יג,ב מנחה, מין המנחה--יביא אחת; מנחות, מין מנחות--יביא שתיים. פירשתי, ואיני יודע מה פירשתי--יביא חמשתן. פירשתי מנחה של עשרונות, ואיני יודע מה פירשתי--יביא מנחה של שישים עישרון; רבי אומר, יביא מנחות של עשרונות מאחד ועד שישים.
יג,ג הרי עליי עצים, לא יפחות משני גזרין; לבונה, לא יפחות מהקומץ. חמישה קמצין הן: האומר הרי עליי לבונה, לא יפחות מקומץ; המתנדב מנחה, יביא עימה קומץ לבונה; המעלה את הקומץ בחוץ, חייב; ושני בזיכים, טעונים שני קמצין.
יג,ד הרי עליי זהב, לא יפחות מדינר זהב; כסף, לא יפחות מדינר כסף; נחושת, לא יפחות ממעה כסף. פירשתי, ואין אני יודע מה פירשתי--יהא מביא עד שיאמר, לא כך נתכוונתי.
יג,ה הרי עליי יין, לא יפחות משלושת לוגין. שמן, לא יפחות מלוג; רבי אומר, שלושת לוגין. פירשתי, ואין אני יודע מה פירשתי--יביא כיום מרובה.
יג,ו הרי עליי עולה, יביא כבש; רבי אלעזר בן עזריה אומר, תור או בן יונה. פירשתי מן הבקר, ואיני יודע מה פירשתי--יביא פר ועגל; מן הבהמה, ואיני יודע מה פירשתי--יביא פר, ועגל, איל, גדי, וטלה. פירשתי, ואיני יודע מה פירשתי--מוסיף עליהם תור, ובן יונה.
יג,ז הרי עליי תודה, או שלמים--יביא כבש. פירשתי מן הבקר, ואיני יודע מה פירשתי--יביא פר, ופרה, עגל, ועגלה. מן הבהמה, ואיני יודע מה פירשתי--יביא פר ופרה, עגל ועגלה, איל ורחל, גדי וגדיה, שעיר ושעירה, טלה וטלה.
יג,ח הרי עליי שור, יביא הוא ונסכיו במנה; עגל, יביא הוא ונסכיו בחמש. איל, יביא הוא ונסכיו בשתיים; כבש, יביא הוא ונסכיו בסלע. שור במנה, יביא במנה חוץ מנסכיו; עגל בחמש, יביא בחמש חוץ מנסכיו; איל בשתיים, יביא בשתיים חוץ מנסכיו; כבש בסלע, יביא בסלע חוץ מנסכיו. שור במנה, והביא שניים במנה--לא יצא, אפילו זה במנה חסר דינר וזה במנה חסר דינר. שחור והביא לבן, לבן והביא שחור, גדול והביא קטן--לא יצא. קטן והביא גדול, יצא; רבי אומר, לא יצא.
יג,ט שור זה עולה, ונסתאב--אם רצה, יביא בדמיו שניים; שני שוורים אלו עולה, ונסתאבו--אם רצה, יביא בדמיהן אחד. רבי אוסר. איל זה עולה, ונסתאב--אם רצה, יביא בדמיו כבש; כבש זה עולה, ונסתאב--אם רצה, יביא בדמיו איל. רבי אוסר. האומר אחד מכבשיי הקדש, ואחד משווריי הקדש--היו לו שניים, הגדול שבהן הקדש; שלושה, הבינוני שבהן הקדש. פירשתי, ואיני יודע מה פירשתי, או שאמר, אמר לי אבא--הגדול שבהן הקדש.
יג,י הרי עליי עולה, יקריבנה במקדש; ואם הקריבה בבית נחוניו, לא יצא. שאקריבה בבית נחוניו, יקריבנה במקדש; ואם הקריבה בבית נחוניו, יצא. רבי שמעון אומר, אין זו עולה. הרי אני נזיר, יגלח במקדש; אם גילח בבית נחוניו, לא יצא. הריני נזיר שאגלח בבית נחוניו, יגלח במקדש; ואם גילח בבית נחוניו, יצא. רבי שמעון אומר, אין זה נזיר. כוהנים ששימשו בבית נחוניו, לא ישמשו במקדש בירושלים, ואין צריך לומר דבר אחר, שנאמר "אך, לא יעלו כוהני הבמות, אל מזבח ה', בירושלים: כי אם אכלו מצות, בתוך אחיהם" (מלכים ב כג,ט): הרי הן כבעלי מומין--חולקין ואוכלין, אבל לא מקריבין.
יג,יא נאמר בעולת הבהמה "אישה ריח ניחוח" (ויקרא א,ט), ונאמר בעולת העוף "אישה ריח ניחוח" (ויקרא א,יז), ובמנחה "אישה ריח ניחוח" (ויקרא ב,ב)--ללמד שאחד מרבה ואחד ממעט, ובלבד שיכוון אדם דעתו לשמיים.