א,א לפני אידיהן של גויים שלושה ימים, אסור מלשאת ומלתת עימהן, ומלהשאילן ומלשאול מהן, מלהלוותן ומללוות מהן, מלפורען ומלפרוע מהן. רבי יהודה אומר, נפרעין מהן, מפני שהוא מצר. אמרו לו, אף על פי שהוא מצר עכשיו, שמח הוא לאחר זמן.
א,ב רבי ישמעאל אומר, שלושה לפניהן ושלושה לאחריהן, אסור. וחכמים אומרין, לפני אידיהן, אסור; ולאחר אידיהן, מותר.
א,ג ואלו אידיהן של גויים--קלנדיס, וסטרנליה, וקראטיסס, ויום גניסיה של מלכים, ויום הלידה, ויום המיתה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, כל מיתה שיש בה שריפה, יש בה עבודה זרה; ושאין בה שריפה, אין בה עבודה זרה. יום תגלחת זקנו ובלוריתו, יום שעלה בו מן הים, ויום שיצא בו מבית האסורים--אינו אסור אלא אותו היום, ואותו האיש.
א,ד עיר שיש בה עבודה זרה, חוצה לה מותר; היה חוצה לה עבודה זרה, תוכה מותר. מהו לילך לשם--בזמן שהדרך מיוחדת לאותו המקום, אסור; ואם יכול לילך בה ממקום אחר, מותר. עיר שיש בה עבודה זרה, והיו בה חנייות מעוטרות ושאינן מעוטרות--זה היה מעשה בבית שאן; ואמרו חכמים, המעוטרות אסורות, ושאינן מעוטרות מותרות.
א,ה אלו דברים אסורין למכור לגויים--אצטרובלין, ובנות שוח בפטוטרותיהן, ולבונה, ותרנגול לבן. רבי יהודה אומר, מוכר הוא לו תרנגול לבן, בין התרנגולין; בזמן שהוא בפני עצמו, קוטע את אצבעו ומוכרו, שאין מקריבין חסר לעבודה זרה. ושאר כל הדברים--סתמן מותר, ופירושן אסור. רבי מאיר אומר, אף דקל טב וחצב ונקליבס, אסור למכור לגויים.
א,ו מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים, מוכרין; מקום שנהגו שלא למכור, אין מוכרין. ואל ישנה אדם, מפני המחלקות. ובכל מקום, אין מוכרין להן בהמה גסה, עגלים וסייחים, שלמים ושבורין. רבי יהודה מתיר בשבורה. בן בתירה מתיר בסוס.
א,ז אין מוכרין להן דובין ואריות, ולא כל דבר שיש בו ניזקה לרבים. אין בונין עימהן בסילקי, וגרדון, אסטדיא, ובימה. אבל בונין עימהן דימוסיות ומרחצאות; הגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה, אסור לבנותה.
א,ח אין מוכרין להן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משייקצץ; רבי יהודה אומר, מוכר הוא לו, על מנת לקוץ. ואין משכירין להם בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות; ובסוריה משכירין בתים, אבל לא שדות. ובחוצה לארץ, מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, אף בארץ משכירין להם בתים, ובסוריה מוכרין בתים ומשכירין שדות; ובחוצה לארץ, מוכרין אלו ואלו.
א,ט אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו--מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה, שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז,כו). ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהיא נקראת על שמו.
ב,א אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים, מפני שהן חשודין על הרביעה. ולא תתייחד אישה עימהן, מפני שהן חשודין על העריות. ולא יתייחד אדם עימהן, מפני שהן חשודין על שפיכת דמים. בת ישראל, לא תיילד את הנוכרית; אבל הנוכרית, מיילדת את בת ישראל. בת ישראל, לא תניק בנה של נוכרית; אבל הנוכרית, מיניקת את בנה של ישראלית ברשותה.
ב,ב מתרפין מהן ריפוי ממון, אבל לא ריפוי נפשות. ואין מסתפרין מהן בכל מקום, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, ברשות הרבים מותר, אבל לא בינו לבינו.
ב,ג אלו דברים של גויים אסורין, ואיסורן איסור הניה--היין, והחומץ של גויים שהיה מתחילתו יין, וחרס אדרייני, ועורות לבובין. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בזמן שהקרע שלו עגול, אסור; ומשוך, מותר. בשר הנכנס לבית עבודה זרה, מותר; והיוצא, אסור--מפני שהוא כזבחי מתים, דברי רבי עקיבה. ההולכין בתרפות, אסור מלשאת ומלתת עימהן; והבאין, מותרין.
ב,ד נאדות הגויים וקנקניהם, ויין ישראל כנוס בהן--אסורין, ואיסורן איסור הניה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין איסורן איסור הניה. החרצנין והזוגין של גויים--אסורין, ואיסורן איסור הניה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, הלחים, אסורין; והיבשים, מותרין. המורייס וגבינת בית אונייקי של גויים--אסורין, ואיסורן איסור הניה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, אין איסורן איסור הניה.
ב,ה אמר רבי יהודה, שאל רבי ישמעאל את רבי יהושוע כשהיו מהלכין בדרך, מפני מה אסרו את גבינת הגויים. אמר לו, מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה. אמר לו, והלוא קיבת העולה חמורה מקיבת הנבילה, ואמרו כל כוהן שדעתו יפה שורפה חיה; ולא הודו לו, אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין. אמר לו, מפני שמעמידין אותה בקיבת עבודה זרה. אמר לו, אם כן, למה לא אסרוה בהניה. והשיאו לדבר אחר; אמר לו, ישמעאל אחי, היאך אתה קורא "כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א,ב), או כי טובים דודייך מיין. אמר לו, כי טובים דודייך מיין. אמר לו, אין הדבר כן, שהרי חברו מלמד עליו, "לריח שמניך טובים" (שיר השירים א,ג).
ב,ו אלו דברים של גויים אסורין, ואין איסורן איסור הניה--חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, הפת, והשמן שלהן, ושלקות. רבי ובית דינו, התירו בשמן. כבשים שדרכן לתת בהן יין וחומץ, וטרית טרופה, וציר שאין בו דגה, ההחליק, וקורט של חלתית, ומלח סלקונטית--הרי אלו אסורין, ואין איסורן איסור הניה.
ב,ז אלו מותרין באכילה: חלב שחלבו גוי וישראל רואהו, והדבש. והדבדבנייות--אף על פי שהן מנטפות, אין בהן משום הכשר משקה. וכבשין שאין דרכן לתת בהן יין וחומץ, וטרית שאינה טרופה, וציר שיש בה דגה, ועלה של חלתית, וזיתי גלוסקה מגולגלין. רבי יוסי אומר, השלוחין, אסורין. חגבים--מן הסלילה, אסורין; מן האופתק, מותרין. וכן בתרומה.
ג,א כל הצלמים אסורין, מפני שהן נעבדין אחת בשנה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל, או ציפור, או כדור; רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שיש בידו כל דבר.
ג,ב המוצא שברי צלמים, הרי אלו מותרין. מצא תבנית יד או תבנית רגל--הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד.
ג,ג המוצא כלים, ועליהם צורת חמה, וצורת לבנה, וצורת הדרקון--יוליכם לים המלח. רבן שמעון בן גמליאל אומר, על המכובדין, אסורין; על המבוזין, מותרין. רבי יוסי אומר, שוחק וזורה לרוח, או מטיל לים. אמרו לו, אף הוא נעשה זבל, ונאמר "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח).
ג,ד שאל פרקלוס בן פלוסלוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרוטידי; אמר לו, כתוב בתורתכם, "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח)--מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרוטידי. אמר לו, אין משיבין במרחץ. כשיצא אמר לו, אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי; אין אומרין נעשה מרחץ נואי לאפרוטידי, אלא נעשית היא אפרוטידי נואי למרחץ. דבר אחר, אם נותנין לך ממון הרבה, אתה נכנס לבית עבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, וזו עומדת על הביב וכל העם משתינין בפניה. לא נאמר אלא "אלוהיהם" (דברים ז,כה; דברים יב,ב-ג)--את שהוא נוהג בו משום אלוה, אסור; ואת שאינו נוהג בו מנהג אלוה, מותר.
ג,ה הגויים העובדים את ההרים ואת הגבעות--הן מותרין, ומה שעליהם אסור: שנאמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך--פן תיווקש בו" (דברים ז,כה). רבי יוסי הגלילי אומר, "אלוהיהם: על ההרים" (דברים יב,ב), ולא ההרים אלוהיהם; "אלוהיהם . . . על הגבעות" (שם), ולא הגבעות אלוהיהם. מפני מה האשרה אסורה: מפני שיש בה תפוסת יד אדם; וכל שיש בה תפוסת יד אדם, אסור. אמר רבי עקיבה, אני אהיה אובין לפניך: בכל מקום שאתה מוצא הר גבוה, וגבעה נישאת, ועץ רענן--דע שיש שם עבודה זרה.
ג,ו מי שהיה ביתו סמוך לבית עבודה זרה, ונפל--אסור לבנותו. כיצד הוא עושה: כונס לתוך שלו, ובונה; היה שלו ושל עבודה זרה, יידון מחצה למחצה. אבניו ועציו ועפרו--מטמאין כשרץ, שנאמר "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו" (דברים ז,כו). רבי עקיבה אומר, כנידה, שנאמר "תזרם כמו דווה, צא תאמר לו" (ישעיהו ל,כב)--מה הנידה מטמא במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא.
ג,ז שלושה בתים הן: בית שבנאו מתחילה לשם עבודה זרה, הרי זה אסור; סיידו וכיירו לשם עבודה זרה וחידש, נוטל מה שחידש; הכניס לתוכו עבודה זרה והוציאה, הרי זה מותר. שלוש אבנים הן: אבן שחצבה מתחילה לבימוס, הרי זו אסורה; סיידה וכיירה לשם עבודה זרה וחידש, נוטל מה שחידש; העמיד עליה עבודה זרה וסילקה, הרי זו מותרת. שלוש אשרות הן: אילן שנטעו מתחילה לשם עבודה זרה, הרי זה אסור; גידעו ופסלו לשם עבודה זרה והחליף, נוטל מה שהחליף; העמיד תחתיו עבודה זרה וביטלה, הרי זה מותר. איזו היא אשרה: כל שתחתיה עבודה זרה; רבי שמעון אומר, כל שעובדין אותה. מעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו, והיה תחתיו גל; אמר להן רבי שמעון, בדקו את הגל הזה, בדקוהו ומצאו בו צורה. אמר להן, הואיל ולצורה הן עובדין, נתיר להם את האילן.
ג,ח לא יישב בצילה; ואם ישב, טהור. לא יעבור תחתיה; ואם עבר, טמא. הייתה גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה--טהור. זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה; ובחזרין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. רבי יוסי אומר, אף לא ירקות בימות הגשמים--מפני שהנווייה נושרת, והוות להן את הזבל.
ג,ט נטל ממנה עצים, אסורין בהניה. הסיק בהן את התנור--אם חדש, יותץ; ואם ישן, יוצן. אפה בה את הפת, אסורה בהניה; נתערבה באחרות, כולן אסורות בהניה. רבי אליעזר אומר, יוליך הניה לים המלח. אמרו לו, אין פדיון לעבודה זרה. נטל ממנה כדכד, אסור בהניה. ארג בו את הבגד, אסור בהניה; נתערב באחרים, כולם אסורין בהניה. רבי אליעזר אומר, יוליך הניה לים המלח. אמרו לו, אין פדיון לעבודה זרה.
ג,י כיצד מבטלה: קירסם, וזירד, נטל ממנה מקל או שרביט, ואפילו עלה--הרי זו בטילה. שפיה--לצורכה, אסורה; שלא לצורכה, מותרת.
ד,א רבי ישמעאל אומר, שלוש אבנים זו בצד זו בצד המרקוליס, אסורות; ושתיים, מותרות. וחכמים אומרין--את שהוא נראה עימו, אסור; ואת שאינו נראה עימו, מותר.
ד,ב מצא בראשו מעות, כסות, או כלים--הרי אלו מותרין. פרכילי ענבים, ועטרות של שיבולים, ויינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח--אסור.
ד,ג עבודה זרה שהיה לה גינה ומרחץ--נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה; היה לה ולאחרים--נהנין מהן בטובה, ושלא בטובה.
ד,ד עבודה זרה של נוכרי, אסורה מיד; ושל ישראל, משתיעבד. והנוכרי מבטל עבודה זרה שלו, ושל חברו; וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נוכרי. המבטל עבודה זרה, ביטל משמשיה; ביטל משמשיה--משמשיה מבוטלין, והיא אסורה.
ד,ה כיצד מבטלה: קטע ראש אוזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה, פחסה אף על פי שלא חיסרה--ביטלה. רקק בפניה, השתין בפניה, גיררה, זרק בה את הצואה--הרי זו אינה בטילה. מכרה או מישכנה--רבי אומר, ביטל; וחכמים אומרין, לא ביטל.
ד,ו עבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום, מותרת; ובשעת מלחמה, אסורה. בימוסיות של מלכים--הרי אלו מותרין, מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין.
ד,ז שאלו את הזקנים ברומי, אם אין רצונו בעבודה זרה, מפני מה אינו מבטלה. אמרו להן, אילו לדבר שאין לעולם צורך בו היו עובדין, היה מבטלו. הרי הם עובדין לחמה, וללבנה, ולכוכבים; יאבד עולמו, מפני השוטים. אמרו להן, אם כן, יאבד דבר שאין לעולם צורך בו, ויקיים דבר שצורך לעולם בו. אמרו להן, אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו; ויאמרו, תדעון שהן אלוהות, שהרי אלו לא בטלו.
ד,ח לוקחין גת בעוטה מן הנוכרי, אף על פי שהוא נוטל בידו, ונותן לתוך התפוח; ואינו נעשה יין נסך, עד שירד לבור. ירד לבור--מה שבבור אסור, והשאר מותר.
ד,ט דורכים עם הנוכרי בגת, אבל לא בוצרין עימו. וישראל שהוא עושה בטומאה--לא דורכים, ולא בוצרים עימו; אבל מוליכין עימו חבייות לגת, ומביאין עימו מן הגת. נחתום שהוא עושה בטומאה--לא לשין, ולא עורכין עימו; אבל מוליכין עימו פת לפלטר.
ד,י נוכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין--אם יש לו עליו מלווה, אסור; אם אין לו עליו מלווה, מותר. נפל לבור ועלה, מדדו בקנה, התיז את הצרעה בקנה, היה מטפיח על פי חבית מרותחת--בכל אלו היה מעשה, ואמרו יימכר; ורבי שמעון מתיר. נטל את החבית, וזרקה בחמתו לבור--זה היה מעשה, והתירו.
ד,יא המטהר יינו של נוכרי, ונותנו ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים--בעיר שיש בה גויים וישראל, מותר; עיר שכולה גויים, אסור--עד שיישב שם, וישמר. ואין השומר צריך להיות יושב, ומשמר; ואף על פי שהוא יוצא ונכנס, מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל רשות גויים אחת.
ד,יב המטהר יינו של נוכרי, ונותנו ברשותו, והלה כותב לו, שנתקבלתי ממך מעות. אבל אם ירצה ישראל להוציאו--אינו מניחו, עד שייתן לו את מעותיו; זה היה מעשה בבית שאן, ואסרו חכמים.
ה,א השוכר את הפועל לעשות עימו ביין נסך, שכרו אסור; שכרו לעשות עימו מלאכה אחרת--אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר. השוכר את החמור להביא עליה יין נסך, שכרה אסור; שכרה לישב עליה--אף על פי שהניח לגינו עליה, שכרה מותר.
ה,ב יין נסך שנפל על גבי ענבים--ידיחן, והן מותרות; ואם היו מבוקעות, אסורות. מעשה בבייתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה, ונשתברו חבייות של יין נסך על גביהן; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו. זה הכלל--כל שהוא בהניתו בנותן טעם, אסור; וכל שאינו בהניתו בנותן טעם, מותר--כגון החומץ שנפל לגריסין.
ה,ג נוכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום--אם היה בחזקת משתמר, מותר. ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ותיגוב; רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויאגוף ותיגוב.
ה,ד המניח יינו בקרון או בספינה, והלך לו בקפנדריה--נכנס למדינה ורחץ, מותר. ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ותיגוב; רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויאגוף ותיגוב. המניח נוכרי בחנותו--אף על פי שהוא יוצא ונכנס, מותר. ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ותיגוב; רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויאגוף ותיגוב.
ה,ה היה אוכל עימו על השולחן, והניח לפניו לגין על השולחן ולגין על הדולפקי, והניחו ויצא--מה שעל השולחן, אסור. ומה שעל הדולפקי, מותר; ואם אמר לו הוי מוזג ושותה, אף מה שעל הדולפקי אסור. חבייות פתוחות, אסורות; וסתומות, כדי שיפתח ויאגוף ותיגוב.
ה,ו בלשת שנכנסה לעיר--בשעת שלום--חבייות פתוחות, אסורות; וסתומות, מותרות. בשעת מלחמה--אלו ואלו מותרות, שאין פנאי לנסך.
ה,ז אומני ישראל ששלח להם נוכרי חבית של יין נסך, מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה; אם משנכנסה לרשותן, אסור. המוכר יינו לנוכרי--פסק עד שלא מדד, דמיו מותרין; מדד עד שלא פסק, דמיו אסורין. נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של נוכרי, ונטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל--אם יש בו עכבת יין, אסור. המערה מכלי לכלי--המערה ממנו, מותר; ואת שעירה לתוכו, אסור.
ה,ח יין נסך אסור, ואוסר כל שהוא: יין ביין, מים במים--כל שהוא; יין במים, ומים ביין--בנותן טעם. זה הכלל--מין במינו, כל שהוא; ושלא במינו, בנותן טעם.
ה,ט אלו אסורין, ואוסרין כל שהן: יין נסך, ועבודה זרה, ועורות לבובין, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושיער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה--הרי אלו אסורין, ואוסרין כל שהן.
ה,י יין נסך שנפל לבור, כולו אסור בהניה; רבן שמעון בן גמליאל אומר, יימכר כולו לנוכרי, חוץ מדמי יין נסך שבו.
ה,יא גת של אבן שזפתה גוי--מנגבה, והיא טהורה. ושל עץ--רבי אומר, ינגב; וחכמים אומרין, יקלוף את הזפת. ושל חרס--אף על פי שקלף את הזפת, הרי זו אסורה.
ה,יב הלוקח כלי תשמיש מן הגוי--את שדרכו להטביל, יטביל; להגעיל, יגעיל; ללבן באור, ילבן. השפוד והאסכלה, מלבנן באור; והסכין--שפה, והיא טהורה.