א,א שניים אוחזין בטלית--זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי--זה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, ויחלוקו. זה אומר כולה שלי, וזה אומר חצייה שלי--האומר כולה שלי, יישבע שאין לו בה פחות משלושה חלקים, והאומר חצייה שלי, יישבע שאין לו בה פחות מרביע; זה נוטל שלושה חלקים, וזה נוטל רביע.
א,ב היו שניים רוכבים על גבי בהמה, או שהיה אחד רכוב ואחד מנהיג--זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי--זה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה יישבע שאין לו בה פחות מחצייה, ויחלוקו. בזמן שהן מודים, או שיש להן עדים--חולקין שלא בשבועה.
א,ג היה רוכב על גבי בהמה, ראה את המציאה, ואמר לחברו תנה לי, נטלה ואמר אני זכיתי בה--זכה בה; אם משנתנה לו אמר, אני זכיתי בה בתחילה--לא אמר כלום.
א,ד ראה את המציאה, ונפל לו עליה, ובא אחר, והחזיק בה--זה שהחזיק בה, זכה בה. ראה אותם רצים אחר המציאה, אחר צבי שבור, ואחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכת לי שדי--זכת לו; היה צבי רץ כדרכו, או שהיו הגוזלות מפרחין, ואמר זכת לי שדי--לא אמר כלום.
א,ה מציאת בנו ובתו הקטנים, עבדו ושפחתו הכנעניים, ומציאת אשתו--הרי אלו שלו; מציאת בנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העברים, ומציאת אשתו שגירשה, אף על פי שלא נתן לה כתובה--הרי אלו שלהן.
א,ו מצא שטרי חוב--אם יש בהן אחריות נכסים, לא יחזיר; ואם אין בהן אחריות נכסים, יחזיר--שאין בית דין נפרעין מהן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, בין כך ובין כך--לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן.
א,ז מצא גיטי נשים, ושיחרורי עבדים, דייתיקי, מתנה, ושוברין--הרי זה לא יחזיר: שאני אומר, כתובין היו, ונמלך שלא ליתנן.
א,ח מצא איגרות שום ואיגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין, וכל מעשה בית דין--הרי זה יחזיר. מצא בחפיסה או בגלוסקמא, תכריך של שטרות, ואגודה של שטרות--הרי זה יחזיר. כמה היא אגודה של שטרות, שלושה קשורים זה בזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אחד לווה משלושה, יחזיר ללווה; שלושה לווין מאחד, יחזיר למלווה. מצא שטר בין שטרותיו, ואינו ידוע מה טיבו--יהא מונח עד שיבוא אלייהו; אם יש עימהם סימפון, יעשה מה שבסימפון.
ב,א אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז. אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, עיגולי דבילה, כיכרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאים ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן--הרי אלו שלו. רבי יהודה אומר, כל דבר שיש בו שינוי, חייב להכריז; כיצד--מצא עיגול ובתוכו חרס, כיכר ובתוכו מעות. רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל כלי אנפוריה, אינו חייב להכריז.
ב,ב אלו חייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, מעות בכיס, או כיס כמות שהוא, ציבורי פירות, ציבורי מעות, שלושה מטבעות זה על גבי זה, כריכות ברשות היחיד, וכיכרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין וכדי שמן--חייב להכריז.
ב,ג מצא לאחר הגפה או לאחר הגדר גוזלות מקושרין, או בשבילין שבשדות--הרי זה לא ייגע בהן. מצא כלי באשפה--אם מכוסה, לא ייגע בו; ואם מגולה, נוטל ומכריז. מצא בגל, או בכותל ישן--הרי אלו שלו. מצא בכותל חדש--מחצייו ולחוץ, שלו; מחצייו ולפנים, של בעל הבית. אם היה משכירו לאחרים--אפילו מצא בתוך הבית, הרי אלו שלו.
ב,ד מצא בחנות, הרי אלו שלו; בין תיבה לחנווני, הרי של חנווני. לפני השולחני, הרי אלו שלו; בין כיסא לשולחני, הרי אלו של שולחני. לקח פירות מחברו, או ששלח לו חברו פירות, ומצא בתוכן מעות--הרי אלו שלו; אם היו צרורים, נוטל ומכריז.
ב,ה אף השמלה הייתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת: להקיש אליה, לומר לך, מה השמלה מיוחדת, שיש לה סימנין ויש לה תובעין--אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין, חייב להכריז.
ב,ו עד מתיי חייב להכריז, עד כדי שיידעו בו שכנים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, שלושה רגלים; ולאחר הרגל האחרון, שבעת ימים--כדי שילך לביתו שלושה ויחזור שלושה, ויכריז יום אחד.
ב,ז אמר את האבידה, ולא אמר סימניה--הרי זה לא ייתן לו. הרמאי--אף על פי שאמר סימניה, הרי זה לא ייתננה לו: שנאמר "עד דרוש אחיך אותו" (דברים כב,ב)--עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא, אם אינו רמאי. כל דבר שהוא עושה ואוכל, יעשה ויאכל; וכל דבר שאינו עושה ואוכל, יימכר--שנאמר "והשבותו לו" (שם), ראה היאך תשיבנו לו. מה יהא בדמים--רבי טרפון אומר, ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, חייב באחריותן. רבי עקיבה אומר, לא ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, אינו חייב באחריותן.
ב,ח מצא ספרים, קורא בהן אחת לשלושים יום; ואם אינו יודע לקרות, גוללן. אבל לא ילמוד בהן כתחילה, ולא יקרא אחר עימו. מצא כסות, מנערה אחת לשלושים יום; שוטחה לצורכה, אבל לא לכבודו. כלי כסף וכלי נחושת, ישתמש בהן לצורכן; אבל לא לשוחקן. כלי זהב וכלי זכוכית, לא ייגע בהן עד שיבוא אלייהו. מצא שק או קופה--אם אין דרכו ליטול, הרי זה לא ייטול.
ב,ט איזו היא אבידה: מצא חמור ופרה רועים בדרך, אין זו אבידה; חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים--הרי זו אבידה. החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים--חייב להחזיר, שנאמר "השב תשיבנו, לו" (שמות כג,ד). היה בטיל מן הסלע--לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל. אם יש שם בית דין, מתנה עימו בפני בית דין; ואם אין שם בפני מי יתנה, שלו קודם.
ב,י מצאה ברפת, אינו חייב בה; ברשות הרבים, חייב בה. הייתה בין הקברות, הרי זה לא ייטמא לה. ואם אמר לו אביו, היטמא, או שאמר לו אל תחזיר--הרי זה לא ישמע. פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים--חייב, שנאמר "עזוב תעזוב" (שמות כג,ה). הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לפרוק פרוק--פטור, שנאמר "עימו" (שם). היה זקן או חולה, חייב. מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון; רבי שמעון אומר, אף לטעון. רבי יוסי הגלילי אומר, אם היה עליו יתר ממשאו, אינו זקוק לו--שנאמר "תחת משאו" (שם), משאוי שהוא יכול לעמוד בו.
ב,יא אבידתו, ואבידת אביו--שלו קודמת; אבידתו, ואבידת רבו--שלו קודמת. אבידת אביו, ואבידת רבו--של רבו קודמת לשל אביו: שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. אם היה אביו שקול כנגד רבו, אבידת אביו קודמת. היה אביו ורבו נושאים במשא--מניח את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו. אביו ורבו שבויים בשביה--פודה את רבו, ואחר כך פודה את אביו; ואם היה אביו תלמיד חכמים--פודה את אביו, ואחר כך פודה את רבו.
ג,א המפקיד אצל חברו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו--שילם ולא רצה להישבע, שהרי אמרו, שומר חינם נשבע ויוצא--נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל; טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה. למי הוא משלם, למי שהוא פיקדון אצלו. נשבע, ולא רצה לשלם--נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל; טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה. למי הוא משלם, לבעל הפיקדון.
ג,ב השוכר פרה מחברו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה--יישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל משלם לשוכר. אמר רבי יוסי, כיצד הלה עושה סחורה, בפרתו של זה; אלא תחזור פרה לבעלים.
ג,ג אמר לשניים, גזלתי את אחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם, או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה, ואיני יודע איזה הוא--נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו.
ג,ד שניים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתיים, זה אומר מאתיים שלי, וזה אומר מאתיים שלי--נותן לזה מנה ולזה מנה; והשאר יהא מונח, עד שיבוא אלייהו. אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי; אלא הכול יהא מונח, עד שיבוא אלייהו.
ג,ה וכן שני כלים, אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז, זה אומר יפה שלי, וזה אומר יפה שלי--נותן את הקטן לאחד מהם, ומתוך הגדול נותן דמי הקטן לשני; והשאר יהא מונח, עד שיבוא אלייהו. אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי; אלא יהא הכול מונח, עד שיבוא אלייהו.
ג,ו המפקיד פירות אצל חברו--אפילו הן אובדין, הרי זה לא ייגע בהן; רבן שמעון בן גמליאל אומר, מוכרן בבית דין, מפני השב אבידה לבעלים.
ג,ז המפקיד אצל חברו פירות, הרי זה יוציא לו חסרונות: לחיטים ולאורז, תשעת חציי קבין לכור; לשעורים ולדוחן, תשעת קבין לכור; לכוסמין ולזרע פשתן, שלושת סאין לכור. הכול לפי המידה, והכול לפי הזמן. אמר רבי יוחנן בן נורי, וכי מה אכפת להם והעכברים אוכלין, בין מהרבה בין מקמעה--אינו מוציא לו חסרונות, אלא לכור אחד בלבד. רבי יהודה אומר, אם הייתה מידה מרובה--אינו מוציא לו חסרונות, מפני שהן מותירות.
ג,ח יוציא לו שתות ליין; רבי יהודה אומר, חומש. יוציא לו שלושת לוגין שמן למאה, לוג ומחצה שמרים, ולוג ומחצה בלע. אם היה שמן מזוקק, אינו מוציא לו שמרים; קנקנים ישנים, אינו מוציא לו בלע. רבי יהודה אומר, אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה, הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה.
ג,ט המפקיד חבית אצל חברו, ולא ייחדו לה הבעלים מקום, וטילטלה ונשברה--אם מתוך ידו נשברה--לצורכו, חייב; לצורכה, פטור. ואם משהניחה--בין לצורכו בין לצורכה, פטור. ייחדו לה הבעלים מקום, וטילטלה ונשברה--בין מתוך ידו ובין משהניחה--לצורכו, חייב; לצורכה, פטור.
ג,י המפקיד מעות אצל חברו--צררן והפשילן לאחריו, מסרן לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי--חייב, שלא שמר כדרך השומרים; ואם שמר כדרך השומרים, פטור.
ג,יא המפקיד מעות אצל השולחני--אם צרורין, לא ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, אינו חייב באחריותן. ואם מותרין, ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, חייב באחריותן. אצל בעל הבית--בין כך ובין כך, לא ישתמש בהן; לפיכך אם אבדו, אינו חייב באחריותן. החנווני כבעל הבית, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, כשולחני.
ג,יב השולח יד בפיקדון--בית שמאי אומרין, ילקה בחסר וביתר; בית הלל אומרין, כשעת הוצאה. רבי עקיבה אומר, כשעת התביעה. החושב לשלוח יד בפיקדון, בית שמאי מחייבין; ובית הלל אומרין, אינו חייב, עד שעה שישלח יד. כיצד: הטה את החבית, ונטל ממנה רביעית, ונשברה--אינו משלם אלא רביעית; הגביהה, ונטל ממנה רביעית, ונשברה--משלם את הכול.
ד,א הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב; הנחושת קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הנחושת. מעות הרעות קונות את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות; אסימון קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את אסימון. המיטלטלין קונין את המטבע, והמטבע אינו קונה את המיטלטלין. זה הכלל, כל המיטלטלין קונין זה את זה.
ד,ב כיצד: משך ממנו פירות, ולא נתן לו מעות--אינו יכול לחזור בו. נתן לו מעות, ולא משך ממנו פירות--יכול לחזור בו; אבל אמרו, מי שפרע מאנשי דור המבול, עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדבורו. רבי שמעון אומר, כל שהכסף בידו, ידו על העליונה.
ד,ג ההונאה--ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח. עד מתיי מותר להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. הורה רבי טרפון בלוד, ההונאה שמונת כסף לסלע, שליש למקח; ושמחו תגרי לוד. אמר להם, מותר להחזיר כל היום כולו; ואמרו לו, יניח לנו רבי טרפון מקומנו, וחזרו לדברי חכמים.
ד,ד אחד הלוקח ואחד המוכר, יש להם הוניה. כשם שהוניה להדיוט, כך הוניה לתגר; רבי יהודה אומר, אין לתגר הוניה. מי שהוטל עליו, ידו על העליונה--שהוא אומר לו תן לי את מעותיי, או תן לי מה שהוניתני.
ד,ה כמה תהא סלע חסרה, ולא יהא בה אוניה: רבי מאיר אומר, ארבעה איסרות מאיסר לדינר. רבי יהודה אומר, ארבע פונדיונות, מפונדיון לדינר. רבי שמעון אומר, שמונה פונדיונות, משני פונדיונין לדינר.
ד,ו עד מתיי מותר להחזיר: בכרכים, עד כדי שיראה לשולחני. ובכפרים, עד ערבי שבתות. אם היה מכירה, אפילו לאחר שנים עשר חודש מקבלה הימנו; אין לו עליו אלא תרעומת. ונותנה למעשר שני, ואינו חושש--שאינה אלא נפש רעה.
ד,ז האונאה ארבעה כסף, והטענה שתי כסף, וההודיה שווה פרוטה. חמש פרוטות הן: ההודיה בשווה פרוטה. והאישה מתקדשת בשווה פרוטה. והנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש, מעל. והמוצא שווה פרוטה, חייב להכריז. והגוזל את חברו שווה פרוטה, ונשבע לו--יוליכנו אחריו, אפילו למדיי.
ד,ח חמישה חומשין הן: האוכל תרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, והחלה, והביכורים--מוסיף חומש. הפודה נטע רבעי, ומעשר שני שלו--מוסיף חומש. הפודה את הקדשו, מוסיף חומש. והנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש, מוסיף חומש. והגוזל את חברו שווה פרוטה, ונשבע לו--מוסיף חומש.
ד,ט אלו דברים שאין להם אונאה--העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות: אין בהן לא תשלומי כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמישה; שומר חינם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם. רבי שמעון אומר, קודשים שהוא חייב באחריותן, יש להם הוניה; ושאינו חייב באחריותן, אין להם הוניה. רבי יהודה אומר, אף המוכר ספר תורה, ובהמה, ומרגלית--אין להם אונאה. אמרו לו, לא אמרו אלא את אלו.
ד,י כשם שהונאה במקח וממכר, כך הונאה בדברים: לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח. ואם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ואם היה בן גרים--לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר "וגר לא תונה, ולא תלחצנו: כי גרים הייתם, בארץ מצריים" (שמות כב,כ).
ד,יא אין מערבין פירות בפירות, אפילו חדשים בחדשים, ואין צריך לומר חדשים בישנים; באמת, ביין התירו לערב קשה ברך, מפני שהוא משביחו. אין מערבין שמרי יין ביין, אבל נותן לו את שמריו. מי שנתערב מים ביינו--לא ימכרנו בחנות, אלא אם כן הודיע; ולא לתגר, אף על פי שהוא מודיעו, שאינו אלא לרמות בו את אחרים. מקום שנהגו להטיל מים ביין, יטילו.
ד,יב התגר נוטל מחמישה גרנות, ונותן לתוך מגורה אחת; מחמש גיתות, ונותן לתוך פיטס אחד, ובלבד שלא יתכוון לערב. רבי יהודה אומר, לא יחלק החנווני קליות ואגוזים לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו; וחכמים מתירין. לא יפחות את השער; וחכמים אומרין, זכור לטוב. ולא יבור את הגריסין, כדברי אבא שאול; וחכמים מתירין. ומודים שלא יבור על פי המגורה, שאינו אלא כגונב את העין. אין מפרכסין לא את האדם, ולא את הבהמה, ולא את הכלים.
ה,א איזה הוא נשך, ואיזה הוא תרבית. איזה הוא נשך: המלווה סלע בחמישה דינרין, סאתיים חיטים בשלוש--מפני שהוא נושך. ואיזה הוא תרבית: המרבה בפירות. כיצד: לקח ממנו חיטים מדינר זהב לכור, וכן השער, עמדו חיטים בשלושים דינר, אמר לו תן לי חיטיי, שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין; אמר לו והרי חיטיך עשויות עליי בשלושים דינר--הרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו.
ה,ב המלווה את חברו--לא ידור בחצרו חינם, ולא ישכור הימנו בפחות: מפני שהיא ריבית. מרבין על השכר, ואין מרבין על המכר. כיצד: השכיר לו את החצר, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי היא לך בעשר סלעים לשנה, ואם משל חודש בחודש, מסלע בחודש--מותר; מכר לו את השדה, ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי היא לך באלף זוז, ואם לגורן, בשנים עשר מנה--אסור.
ה,ג מכר לו את השדה, ונתן לו מקצת דמיה, ואמר לו אימתיי שתרצה, הבא מעות וטול את שלך--אסור. הלווהו על שדהו, ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלוש שנים, הרי היא שלי--הרי היא שלו; כך היה בייתוס בן זונין עושה, על פי חכמים.
ה,ד אין מושיבין את החנווני למחצית שכר: לא ייתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר, אלא אם כן נתן שכרו כפועל. אין מושיבין תרנגולין למחצה, ואין שמין עגלים וסייחים למחצה, אלא אם כן נתן לו שכר עמלו ומזונו. אבל מקבלין עגלים וסייחים למחצה, ומגדלין אותן עד שיהו שלושים; וחמור, עד שתהא טוענת.
ה,ה שמין פרה וחמור, וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול. מקום שנהגו לחלוק את הוולד מיד, חולקים; מקום שנהגו לגדל, יגדלו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, שמין עגל עם אימו, וסיח עם אימו; ומפרין על שדהו, ואינו חושש משום ריבית.
ה,ו אין מקבלין צאן ברזל מישראל, מפני שהיא ריבית. אבל מקבלין צאן ברזל מן הגויים, ולווים מהן ומלווים אותם בריבית; וכן בגר תושב. מלווה ישראל מעותיו של נוכרי מדעת הנוכרי, ולא מדעת ישראל.
ה,ז אין פוסקין על הפירות, עד שייצא השער. היה הוא תחילה לקוצרים, פוסקים עימו על הגדיש ועל העבט של ענבים, ועל המעטן של זיתים, ועל ביצים של יוצר, ועל הסיד משישקע כבשנו. פוסק עימו על הזבל, כל ימות השנה. רבי יוסי אומר, אינו פוסק עימו על הזבל, עד שיהא לו זבל באשפה; וחכמים מתירין. פוסק עימו כשער הגבוה; רבי יהודה אומר, אף על פי שלא פסק עימו, יכול הוא לומר לו תן לי כזה, או תן לי את מעותיי.
ה,ח מלווה אדם את אריסיו חיטים בחיטים לזרע, אבל לא לאכול. שהיה רבן גמליאל מלווה את אריסיו חיטים ביוקר והוזלו, או בזול והוקרו, ונוטל מהן כשער הזול--לא שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו.
ה,ט לא יאמר אדם לחברו, הלוויני כור חיטים, ואני נותן לך לגורן. אלא אומר לו, עד שיבוא בני, או עד שאמצא את המפתח; והלל אוסר. וכן היה הלל אומר, לא תלווה אישה כיכר לחברתה, עד שתעשנו דמים--שמא יוקרו חיטים, ונמצאו באות לידי ריבית.
ה,י אומר אדם לחברו, נכש עימי ואנכש עימך, עדור עימי ואעדור עימך; אבל לא יאמר נכש עימי ואעדור עימך, עדור עימי ואנכש עימך. כל ימי גריד, אחד; כל ימי רביעה, אחת: לא יאמר לו חרוש עימי בגריד, ואני עימך ברביעה.
ה,יא רבן גמליאל אומר, יש ריבית מוקדמת, ויש ריבית מאוחרת. כיצד: נתן את עיניו ללוות ממנו--היה משלח לו ואמר בשביל שילווני, זו היא ריבית מוקדמת. לווה הימנו והחזיר לו מעותיו--היה משלח לו ואמר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלי, זו היא ריבית מאוחרת. רבי שמעון אומר, יש ריבית דברים--לא יאמר לו, דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני.
ה,יב ואלו עוברין בלא תעשה--המלווה, והלווה, והערב, והעדים, וחכמים אומרין אף הסופר: עוברין על "בל תיתן לו" (ראה ויקרא כה,לז), ועל "בל תיקח ממנו" (ראה ויקרא כה,לו), ועל "לא תהיה לו, כנושה" (שמות כב,כד), ו"לא תשימון עליו, נשך" (שם), ו"לפני עיוור לא תיתן מכשול; ויראת מאלוהיך" (ויקרא יט,יד).
ו,א השוכר את האומנין, והטעו זה את זה--אין להם זה על זה אלא תרעומת. שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין, חלילין לכלה או למת, פועלין לעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שהוא אבד, וחזרו בהן--מקום שאין אדם, שוכר עליהן או מטען.
ו,ב השוכר את האומנין, וחזרו בהן--ידם לתחתונה; ואם בעל הבית חזר, ידו לתחתונה. וכל המשנה, ידו לתחתונה; וכל החוזר בו, ידו לתחתונה.
ו,ג השוכר את החמור להוליכה בהר, והוליכה בבקעה, בבקעה, והוליכה בהר, אפילו זו עשרת מילין, וזו עשרת מילין, ומתה--חייב. השוכר את החמור והבריקה, או שנישאת באנגוריא--יאמר לו הרי שלך לפניך. מתה או נשברה, חייב להעמיד לו חמור.
ו,ד השוכר את החמור להוליכה בהר, והוליכה בבקעה--אם החליקה, פטור; ואם הוחמה, חייב. בבקעה, והוליכה בהר--אם החליקה, חייב; ואם הוחמה, פטור. ואם מחמת המעלה, חייב.
ו,ה [ד] השוכר את הפרה לחרוש בהר, וחרש בבקעה, ונשבר הקנקן--פטור; בבקעה, וחרש בהר, ונשבר הקנקן--חייב. לדוש בקטנית, ודש בתבואה--פטור; בתבואה, ודש בקטנית--חייב, שהקטנית מחלקת.
ו,ו [ה] השוכר את החמור להביא חיטים, והביא שעורים, תבואה, והביא תבן--חייב, שהנפח קשה כמשאוי. להביא לתך חיטים, והביא לתך שעורים--פטור. ואם הוסיף על משאו, חייב. וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב--סומכוס אומר משום רבי מאיר, סאה לגמל, ושלושת קבין לחמור.
ו,ז [ו] כל האומנין, שומרי שכר; וכולן שאמרו טול את שלך, והבא מעות--שומרי חינם. שמור לי, ואשמור לך--שומר שכר; שמור לי, ואמר לו הנח לפניי--שומר חינם.
ו,ח [ז] הלווהו על המשכון, שומר שכר. רבי יהודה אומר, הלווהו מעות, שומר חינם; הלווהו פירות, שומר שכר. אבא שאול אומר, מותר אדם להשכיר משכונו של עני להיות פוסק והולך, מפני שהוא כמשיב אבידה.
ו,ט [ח] המעביר חבית ממקום למקום, ושברה--בין שומר חינם ובין שומר שכר, יישבע; אמר רבי אליעזר, תמיה אני אם יכולין זה וזה להישבע.
ז,א השוכר את הפועלים, ואמר להם להשכים ולהעריב--מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו יכול לכופן; מקום שנהגו לזון, יזון; לספק במתיקה, יספק: הכול כמנהג המדינה. מעשה ברבי יוחנן בן מתיה שאמר לבנו, צא ושכור לנו פועלים, ופסק עימהם מזונות. וכשבא אצל אביו, אמר לו, אפילו את עושה להם כסעודת שלמה בשעתה, לא יצאת ידי חובתך, שהם בני אברהם יצחק ויעקוב; אלא עד שלא יתחילו במלאכה, צא ואמור להם, על מנת שאין לכם אלא פת וקטנית בלבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא היה צריך לומר, אלא הכול כמנהג המדינה.
ז,ב אלו אוכלים מן התורה: העושה במחובר לקרקע, בשעת גמר מלאכה; ובתלוש מן הקרקע, עד שלא נגמרה מלאכתו; ובדבר שגידוליו מן הארץ. ואלו שאינן אוכלין: העושה במחובר לקרקע, בשעה שאינה גמר מלאכה; ובתלוש מן הקרקע, מאחר שנגמרה מלאכתו; ובדבר שאין גידוליו מן הארץ.
ז,ג היה עושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בידיו, אפילו על כתפו--הרי זה יאכל; רבי יוסי ברבי יהודה אומר, עד שיעשה בידיו וברגליו.
ז,ד היה עושה בתאנים, לא יאכל בענבים; בענבים, לא יאכל בתאנים. אבל מונע הוא את עצמו, עד שהוא מגיע למקום היפות, ואוכל. ועל כולם, לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה. אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו, הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת; ובחמור, כשתהא פורקת.
ז,ה אוכל פועל קישות אפילו בדינר, וכותבות אפילו בדינר. רבי אלעזר חסמה אומר, לא יאכל פועל יתר על שכרו; וחכמים מתירין, אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.
ז,ו קוצץ אדם על ידי עצמו, ועל ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו הגדולים, ועל ידי אשתו--מפני שיש בהן דעת. אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים, ולא על ידי בהמתו--מפני שאין בהן דעת.
ז,ז השוכר את הפועלין לעשות עימו בנטע רבעי שלו, הרי אלו לא יאכלו; ואם לא הודיעם, פודה ומאכילן. נתפרסו עיגוליו, ונתפתחו חבייותיו--הרי אלו לא יאכלו; ואם לא הודיעם, מעשר ומאכילם.
ז,ח שומרי פירות--אוכלים מהלכת המדינה, אבל לא מן התורה. ארבעה שומרים הם--שומר חינם, והשואל, נושא שכר, והשוכר. שומר חינם, נשבע על הכול; והשואל, משלם את הכול. נושא שכר והשוכר--נשבעים על השבר ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.
ז,ט זאב אחד, אינו אונס; ושני זאבים, אונס. רבי יהודה אומר, בשעת משלחת זאבים, אף זאב אחד אונס. שני כלבים, אינן אונס. ידוע הבבלי אומר משום רבי מאיר, מרוח אחת, אינן אונס; משתי רוחות, אונס. הליסטין, הרי זה אונס. והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש--הרי אלו אונסים. אימתיי, בזמן שבאו מאליהן; אבל אם הוליכה למקום גדודי חיה ולסטים, אין אלו אונסין.
ז,י מתה כדרכה, הרי זה אונס; סגפה ומתה, אינו אונס. עלת לראשי צוקין ונפלה, הרי זה אונס; העלה לראשי צוקין ונפלה, אינו אונס. מתנה שומר חינם להיות פטור משבועה, והשואל להיות פטור מלשלם, ונושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם.
ז,יא כל המתנה על הכתוב בתורה, תנאו בטיל; וכל תנאי שהוא מעשה מתחילתו, תנאו בטיל. וכל שאפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחילתו--תנאו קיים.
ח,א השואל את הפרה, ושאל בעליה עימה, שכר את הפרה, ושכר את בעליה עימה, שאל את הבעלים או ששכרן, ואחר כך שאל את הפרה, ומתה--פטור, שנאמר "אם בעליו עימו, לא ישלם" (שמות כב,יד). אבל שאל את הפרה, ואחר כך שאל את הבעלים או ששכרן, ומתה--חייב, שנאמר "בעליו אין עימו, שלם ישלם" (שמות כב,יג).
ח,ב השואל את הפרה, שאלה חצי יום ושכרה חצי יום, שאלה היום ושכרה למחר, שאל אחת ושכר אחת--המשאיל אומר שאולה מתה, ביום שהייתה שאולה מתה, בשעה שהייתה שאולה מתה, והלה אומר איני יודע--חייב; השוכר אומר שכורה מתה, ביום שהייתה שכורה מתה, בשעה שהייתה שכורה מתה, והלה אומר איני יודע--פטור. זה אומר שאולה, וזה אומר שכורה--יישבע השוכר ששכורה מתה; זה אומר איני יודע, וזה אומר איני יודע--יחלוקו.
ח,ג השואל את הפרה, ושלחה ביד בנו או ביד עבדו של משאיל, או ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל, ומתה--פטור. אמר לו השואל שלחה לי ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, או ביד עבדך, או ביד שלוחך, או שאמר לו המשאיל, הרי אני משלחה לך ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, או ביד עבדך, או ביד שלוחך, ואמר לו השואל שלח, ושלחה לו, ומתה--חייב. וכן בשעה שהוא מחזירה.
ח,ד המחליף פרה בחמור, וילדה, וכן המוכר שפחתו, וילדה--זה אומר עד שלא מכרתי ילדה, וזה אומר משלקחתי--יחלוקו. היו לו שני עבדים, אחד גדול ואחד קטן, וכן שתי שדות, אחת גדולה ואחת קטנה--הלוקח אומר גדול לקחתי, והלה אומר איני יודע--זכה בגדול; המוכר אומר קטן מכרתי, והלה אומר איני יודע--אין לו אלא קטן. זה אומר גדול, וזה אומר קטן--יישבע המוכר שקטן מכר; זה אומר איני יודע, וזה אומר איני יודע--יחלוקו.
ח,ה המוכר את זיתיו לעצים, ועשו פחות מרביעית לסאה--הרי אלו לבעל הזיתים; עשו רביעית לסאה--זה אומר זיתי גדלו, וזה אומר ארצי גדלה--יחלוקו. שטף נהר את זיתיו, ונתנן בתוך שדה חברו--זה אומר זיתי גדלו, וזה אומר ארצי גדלה--יחלוקו.
ח,ו המשכיר בית לחברו--בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מהחג ועד הפסח; בימות החמה, שלושים יום. ובכרכים--אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים, שנים עשר חודש. ובחנייות--אחד כרכים ואחד עיירות, שנים עשר חודש. רבן שמעון בן גמליאל אומר, חנות של נחתומין ושל צבעים, שלוש שנים.
ח,ז המשכיר בית לחברו--המשכיר חייב בדלת, ובנגר, ובמנעול, ובכל דבר שהוא מעשה אומן; אבל דבר שאינו מעשה אומן, השוכר עושהו. והזבל, של בעל הבית; ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכיריים בלבד.
ח,ח המשכיר בית לחברו לשנה--נתעברה השנה, נתעברה לשוכר; השכיר לו לחודשים, ונתעברה השנה--נתעברה למשכיר. מעשה בציפורין, באחד ששכר מרחץ לחברו בשנים עשר זהב לשנה, בדינר זהב לחודש; ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו יחלקו את חודש העיבור.
ח,ט המשכיר בית לחברו, ונפל--חייב להעמיד לו בית: היה קטן, לא יעשנו גדול; גדול, לא יעשנו קטן. אחד, לא יעשנו שניים; שניים, לא יעשנו אחד. לא יפחות מחלונות, ולא יוסיף עליהם, אלא מדעת שניהם.
ט,א המקבל שדה מחברו--מקום שנהגו לקצור, יקצור; לעקור, יעקור; לחרוש אחריו, יחרוש אחריו: הכול כמנהג המדינה. כשם שחולקין בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש. כשם שחולקין ביין, כך חולקין בזמורות ובקנים; ושניהם מספקין את הקנים.
ט,ב המקבל שדה מחברו, והיא בית השלהים או בית האילן--יבש המעיין ונקצץ האילן, אינו מנכה לו מחכורו. אם אמר לו השכיר לי שדה בית השלהים זה או שדה בית האילן זו--יבש המעיין ונקצץ האילן, מנכה לו מחכורו.
ט,ג המקבל שדה מחברו--משזכה בה, הבירה--שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לו: שכך כותב לו, אם אביר ולא אעבוד, אשלם כמיטבה.
ט,ד המקבל שדה מחברו, ולא רצה לנכש--אמר לו מה אכפת לך, הואיל ואני נותן לך את חכורך--אין שומעין לו: שהוא אומר לו, למחר את יוצא ממנה, והיא מעלה לפני עשבים.
ט,ה המקבל שדה מחברו, ולא עשת--אם יש בה כדי להעמיד כרי, חייב ליטפל בה; אמר רבי יהודה, מה קצבה כרי, אלא אם יש בה כדי נפלה.
ט,ו המקבל שדה מחברו, ואכלה חגב או נשתדפה--אם מכת מדינה היא, מנכה לו מחכורו; ואם אינה מכת מדינה, אינו מנכה לו מחכורו. רבי יהודה אומר, אם קיבלה הימנו במעות--בין כך ובין כך, אין מנכה לו מחכורו.
ט,ז המקבל שדה מחברו בעשרת כורין חיטים--לקת, נותן לו מתוכה; היו חיטיה יפות--לא יאמר לו הרי אני לוקח לך מן השוק, אלא נותן לו מתוכה.
ט,ח המקבל שדה מחברו לזורעה שעורים, לא יזרענה חיטים; חיטים, יזרענה שעורים. רבן שמעון בן גמליאל אוסר. קטנית, יזרענה תבואה; תבואה, לא יזרענה קטנית. רבן שמעון בן גמליאל אוסר.
ט,ט המקבל שדה מחברו לשנים מועטות--לא יזרענה פשתן, ואין לו קורת שקמה; קיבלה ממנו לשבע שנים--זורעה בשנה הראשונה פשתן, ויש לו קורת שקמה.
ט,י המקבל שדה מחברו שבע שנים בשבע מאות דינר, אין השביעית מן המניין; שבוע אחד בשבע מאות דינר, השביעית מן המניין.
ט,יא שכיר יום, גובה כל הלילה; ושכיר לילה, גובה כל היום. ושכיר שעות, גובה כל היום וכל הלילה. שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע--יצא ביום, גובה כל היום; יצא בלילה, גובה כל היום וכל הלילה.
ט,יב אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים--יש בו משום "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד,טו), ויש בו משום "לא תלין פעולת שכיר, איתך--עד בוקר" (ויקרא יט,יג). אימתיי, בזמן שתבעו; אבל לא תבעו, אינו עובר עליו. המחהו אצל החנווני ואצל השולחני, אינו עובר עליו. השכיר, נשבע בזמנו ונוטל. עבר זמנו, אינו נשבע ונוטל; ואם יש עדים שתבעו בזמנו, הרי זה נשבע ונוטל. גר תושב--יש משום "ביומו תיתן שכרו", ואין בו משום "לא תלין פעולת שכיר, איתך--עד בוקר".
ט,יג המלווה את חברו, לא ימשכננו אלא בבית דין; ולא ייכנס לביתו ליטול את משכונו, שנאמר "בחוץ, תעמוד; והאיש, אשר אתה נושה בו . . ." (דברים כד,יא). היו לו שני כלים, נוטל אחד ומחזיר אחד; מחזיר את הכר בלילה, ואת המחרשה ביום. ואם מת, אינו מחזיר ליורשיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלושים יום; משלושים ולהלן, מוכרו בבית דין. אלמנה--בין שהיא ענייה, בין שהיא עשירה--אין ממשכנין אותה, שנאמר "לא תחבול, בגד אלמנה" (דברים כד,יז). החובל את הריחיים, עובר בלא תעשה; וחייב משום שני כלים, שנאמר "לא יחבול ריחיים, ורכב" (דברים כד,ו). ולא ריחיים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר "כי נפש, הוא חובל" (שם).
י,א הבית והעלייה של שניים שנפלו--שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר, ורואין אילו אבנים ראויות להשתבר; היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו--נוטלן, ועולות לו מן החשבון.
י,ב הבית והעלייה של שניים--נפחתה העלייה, ואין בעל הבית רוצה לתקן--הרי בעל העלייה יורד ודר למטן, עד שיתקן לו את העלייה; רבי יוסי אומר, התחתון נותן את התקרה, והעליון נותן את המעזיבה.
י,ג הבית ועלייה של שניים שנפלו--אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנותו, והוא אינו רוצה--הרי בעל העלייה בונה את הבית ויושב בתוכו, עד שייתן לו את כל יציאותיו. רבי יהודה אומר, אף זה דר בתוך של חברו, צריך להעלות לו שכר; אלא בעל העלייה בונה את הבית ואת העלייה, ומקרה את העלייה, ויושב בבית, עד שייתן לו יציאותיו.
י,ד וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע, וגינת אחר על גביו, ונפחת--הרי בעל הגינה יירד וזורע למטן, עד שיעשה לבית בדו כיפין. הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים, והזיקו--פטור מלשלם. נתנו לו זמן לסתור את הכותל, ולקוץ את האילן, ונפלו לתוך הזמן--פטור; לאחר הזמן, חייב.
י,ה מי שהיה כותלו סמוך לגינת חברו, ונפל, ואמר לו פנה את אבניך, אמר לו הגיעוך--אין שומעין לו. אם משקיבל עליו אמר לו, הא לך את יציאותיך, ואני נוטל את שלי--אין שומעין לו.
י,ו השוכר את הפועל לעשות עימו בתבן או בקש, ואמר לו תן לי את שכרי, אמר לו טול מה שעשית בשכרך--אין שומעין לו. אם משקיבל עליו אמר לו, הא לך את שכרך, ואני נוטל את שלי--אין שומעין לו.
י,ז המוציא זבלו לרשות הרבים--המוציא מוציא, והמזבל מזבל. אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנים לבינים; גובלין טיט ברשות הרבים, אבל לא ללבינים. הבונה ברשות הרבים--המביא אבנים מביא, והבונה בונה; ואם הזיק, משלם מה שהזיק. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף מתקין הוא את מלאכתו, לפני שלושים יום.
י,ח [ו] שתי גינות זו על גבי זו, והירק בינתיים--רבי מאיר אומר, של עליון; ורבי יהודה אומר, של תחתון. אמר רבי מאיר, מה אם ירצה העליון ליטול את עפרו, אין כאן ירק. אמר רבי יהודה, מה אם ירצה התחתון למלאות גינתו עפר, אין כאן ירק. אמר רבי מאיר, וכי מאחר ששניהם יכולין למחות זה על זה, מניין ירק זה הייה. רבי שמעון אומר, כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול, הרי הוא שלו; והשאר של תחתון.