א,א ארבעה אבות נזיקין--השור, והבור, והמבעה, וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור; ולא זה וזה, שיש בהן רוח חיים, כהרי האש, שאין בו רוח חיים; ולא זה וזה, שדרכן לילך ולהזיק, כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. הצד השווה שבהן--שדרכן להזיק, ושמירתן עליך; וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.
א,ב כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו; הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. נכסים שאין בהן מעילה, נכסים שהן של בני ברית, נכסים המיוחדים, ובכל מקום חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ורשות הניזק והמזיק--כשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.
א,ג שום כסף, ושווה כסף--בפני בית דין, ועל פי עדים בני חורין בני ברית. והנשים בכלל הנזק. והניזק והמזיק בתשלומין.
א,ד חמישה תמין, וחמישה מועדין: הבהמה אינה מועדת לא ליגח, ולא ליגוף, ולא לישוך, ולא לרבוץ, ולא לבעוט; השן מועדת לאכול את כל הראוי לה, הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה, שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם. הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו מועדין. רבי אליעזר אומר, בזמן שהן בני תרבות, אינן מועדין; והנחש מועד לעולם. מה בין תם למועד--אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו, ומועד משלם נזק שלם מן העלייה.
ב,א כיצד הרגל מועדת לשבר כדרך הילוכה: הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר. הייתה מבעטת, או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברה את הכלים--משלם חצי נזק. דרסה על הכלי ושיברתו, ונפל על כלי אחר ושיברו--על הראשון, משלם נזק שלם; ועל האחרון, משלם חצי נזק. התרנגולין, מועדין להלך כדרכן ולשבר; היה דליל קשור ברגלו, או שהיה מחדס ושיבר את הכלים--משלם חצי נזק.
ב,ב כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה: הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות. אכלה כסות או כלים, משלם חצי נזק. במה דברים אמורים, ברשות הניזק. אבל ברשות הרבים, פטור; ואם נהנית, משלם מה שנהנית. כיצד משלם מה שנהנית: אכלה מתוך הרחבה, משלם מה שנהנית; מצידי הרחבה, משלם מה שהזיקה. מפתח החנות, משלם מה שנהנית; מתוך החנות, משלם מה שהזיקה.
ב,ג הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, ושיברו את הכלים--משלמין נזק שלם, מפני שהן מועדין. כלב שנטל את החררה, והלך לו לגדיש, אכל את החררה, והדליק את הגדיש--על החררה, משלם נזק שלם; ועל הגדיש, משלם חצי נזק.
ב,ד איזה הוא תם, ואיזה הוא מועד: מועד, שהעידו בו שלושה ימים; ותם, משיחזור בו שלושה ימים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר, מועד, שהעידו בו שלושה פעמים; ותם, שיהיו התינוקות ממשמשין בו.
ב,ה שור המזיק ברשות הניזק כיצד: נגח, נגף, נשך, רבץ, בעט--ברשות הרבים, משלם חצי נזק. ברשות הניזק--רבי טרפון אומר, משלם נזק שלם; וחכמים אומרים, חצי נזק. אמר להם רבי טרפון, מה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים, שהוא פטור, החמיר עליהן ברשות הניזק, לשלם נזק שלם--מקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבים, לשלם חצי נזק, אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק, לשלם נזק שלם. אמרו לו, דייו לבוא מן הדין להיות כנידון: מה ברשות הרבים חצי נזק, אף ברשות הניזק חצי נזק. אמר להם, אני לא אדון קרן מקרן, ואני אדון קרן מרגל: ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים, החמיר בקרן--מקום שהחמיר עליהן ברשות הניזק, אינו דין שנחמיר בקרן. אמרו לו, דייו לבוא מן הדין להיות כנידון: מה ברשות הרבים חצי נזק, אף ברשות הניזק חצי נזק.
ב,ו אדם מועד לעולם--בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן. סימא את עין חברו, ושיבר את הכלים--משלם נזק שלם.
ג,א המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושיברה--פטור; ואם הוזק בה, בעל החבית חייב בנזקו. נשברה כדו ברשות הרבים, והוחלק אחר במים, או שלקה בחרסיה--חייב. רבי יהודה אומר, במתכוון, חייב; ושאינו מתכוון, פטור.
ג,ב השופך מים ברשות הרבים, והוזק בהן אחר--חייב בנזקו. המצניע את הקוץ, ואת הזכוכית, והגודר את גדרו בקוצים, וגדר שנפל לרשות הרבים, והוזק בהן אחר--חייב בנזקו.
ג,ג המוציא את תבנו ואת קשו לרשות הרבים לזבלין, והוזק בהן אחר--חייב בנזקו; וכל הקודם בהן, זכה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל המקלקלין ברשות הרבים, והזיקו--חייבין לשלם; וכל הקודם בהן, זכה. ההופך את הגלל לרשות הרבים, והוזק בה אחר--חייב בנזקו.
ג,ד שני קדרין שהיו מהלכין זה אחר זה, נתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון--הראשון חייב בנזקו של שני.
ג,ה זה בא בחביתו, וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה--פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. היה בעל הקורה ראשון, ובעל החבית אחרון--נשברה חבית בקורה, פטור; אם עמד בעל הקורה, חייב; אם אמר לו לבעל החבית, עמוד--פטור. היה בעל החבית ראשון, ובעל הקורה אחרון--נשברה חבית בקורה, חייב; אם עמד בעל החבית, פטור; אם אמר לבעל הקורה, עמוד--חייב. וכן זה בא בנרו, וזה בא בפשתנו.
ג,ו שניים שהיו מהלכין ברשות הרבים, אחד רץ ואחד מהלך, או שהיו שניהם רצין, והזיקו זה את זה--שניהן פטורין.
ג,ז המבקע ברשות היחיד, והזיק ברשות הרבים, ברשות הרבים, והזיק ברשות היחיד, ברשות היחיד, והזיק ברשות היחיד אחר--חייב.
ג,ח שני שוורים תמין שחבלו זה בזה, משלמין במותר חצי נזק; שניהם מועדין, משלמין במותר נזק שלם. אחד תם ואחד מועד--מועד בתם, משלם במותר נזק שלם; ותם במועד, משלם במותר חצי נזק. וכן שני אנשים שחבלו זה בזה, משלמין במותר נזק שלם; אדם במועד ומועד באדם, משלם במותר נזק שלם. אדם בתם ותם באדם--אדם בתם, משלם במותר נזק שלם; ותם באדם, משלם במותר חצי נזק. רבי עקיבה אומר, אף תם שחבל באדם, משלם במותר נזק שלם.
ג,ט שור שווה מנה שנגח לשור שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום--נוטל את השור. שור שווה מאתיים שנגח לשור שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום--אמר רבי מאיר, על זה נאמר "ומכרו את השור החי, וחצו את כספו" (שמות כא,לה). אמר לו רבי יהודה, וכן הלכה, קיימת "ומכרו את השור החי, וחצו את כספו"; ולא קיימת "וגם את המת, יחצון" (שם). ואיזה: זה שור שווה מאתיים שנגח לשור שווה מאתיים, והנבילה יפה חמישים זוז--זה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת.
ג,י יש חייב על מעשה שורו, ופטור על מעשה עצמו; חייב על מעשה עצמו, ופטור על מעשה שורו: שורו שבייש, פטור; והוא שבייש, חייב. שורו שסימא את עין עבדו, והפיל את שינו--פטור; והוא שסימא את עין עבדו, והפיל את שינו--חייב. שורו שחבל באביו ובאימו, חייב; והוא שחבל באביו ובאימו, פטור. שורו שהדליק את הגדיש בשבת, חייב; והוא שהדליק את הגדיש בשבת, פטור--מפני שהוא נידון בנפשו.
ג,יא שור שהיה רודף אחר שור אחר, והוזק--זה אומר שורך הזיק, וזה אומר לא כי, אלא בסלע לקה--המוציא מחברו, עליו הראיה. היו שניים רודפין אחר אחד, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר שורך הזיק--שניהם פטורין; ואם היו שניהם של איש אחד, חייבין. היה אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק, והמזיק אומר לא כי, אלא קטן הזיק, אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק, והמזיק אומר לא כי, אלא תם הזיק--המוציא מחברו, עליו הראיה. היו הניזוקין שניים, אחד גדול ואחד קטן, וכן המזיקין שניים אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי, אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן, אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן, והמזיק אומר לא כי, אלא תם את הגדול ומועד את הקטן--המוציא מחברו, עליו הראיה.
ד,א שור שנגח לארבעה חמישה שוורים זה אחר זה, זה אחר זה--ישלם לאחרון שבהם; ואם יש בו מותר, יחזיר לשלפניו; ואם יש בו מותר, לשלפני פניו. והאחרון אחרון נשכר, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר, שור שווה מאתיים שנגח לשור שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום--זה נוטל מנה, וזה נוטל מנה. חזר ונגח שור אחר שווה מאתיים, האחרון נוטל מנה; ושלפניו, זה נוטל חמישים זוז וזה נוטל חמישים זוז. חזר ונגח לשור אחר שווה מאתיים, האחרון נוטל מנה; ושלפניו, חמישים זוז; ושניים הראשונים, דינרי זהב.
ד,ב שור שהוא מועד למינו, ואינו מועד לשאינו מינו, מועד לאדם, ואינו מועד לבהמה, מועד לקטנים, ואינו מועד לגדולים--למין שהוא מועד לו, משלם נזק שלם; ולמין שאינו מועד לו, משלם חצי נזק. אמרו לפני רבי יהודה, והרי הוא מועד בשבתות, ואינו מועד בימות החול. אמר להם, בשבתות, משלם נזק שלם; ובימות החול, משלם חצי נזק. ומאימתיי הוא תם, משיחזור בו שלושה ימי שבתות.
ד,ג שור של ישראל שנגח לשור של הקדש, ושל הקדש שנגח לשור של ישראל--פטור: שנאמר "שור ריעהו" (שמות כא,לה), ולא שור הקדש. שור של ישראל שנגח לשור של נוכרי, פטור; ושל נוכרי שנגח לשור של ישראל--בין תם ובין מועד, משלם נזק שלם.
ד,ד שור של פיקח שנגח לשור חירש שוטה וקטן, חייב; ושור חירש שוטה וקטן שנגח לשור של פיקח, פטור. שור חירש שוטה וקטן שנגחו--מעמידין להן אפטרופין, ומעידין עליהן בפני אפטרופין. נתפקח החירש, נשתפה השוטה, הגדיל הקטן--חזר לתומתו, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר, הרי הוא כחזקתו. שור האצטדין, אינו חייב מיתה--שנאמר "כי ייגח" (שמות כא,כח), לא שיגיחוהו.
ד,ה שור שנגח את האדם, ומת--מועד, משלם את הכופר; ותם, פטור מן הכופר. זה וזה, חייבין מיתה. וכן בבן או בבת. נגח עבד או אמה--נותן שלושים סלע, בין שהוא יפה מאה מנה בין שאינו יפה אלא דינר זהב.
ד,ו שור שהיה מתחכך בכותל, ונפל על האדם ומת--נתכוון להרוג את הבהמה, והרג את האדם, לנוכרי, והרג בן ישראל, לנפלים, והרג את בן קיימה--פטור.
ד,ז שור האישה, שור היתומים, שור האפטרופין, שור המדבר, שור ההקדש, שור גר שמת ואין לו יורשין--הרי אלו חייבין מיתה. רבי יהודה אומר, שור המדבר, שור ההקדש, שור גר שמת ואין לו יורשין--פטורים מן המיתה, מפני שאין להם בעלים.
ד,ח שור שהיה יוצא להיסקל, והקדישו בעליו--אינו מוקדש; ואם שחטו, בשרו אסור. ואם עד שלא נגמר דינו, והקדישו בעליו--מוקדש; ואם שחטו, בשרו מותר.
ד,ט מסרו לשומר חינם, ולשואל, לנושא שכר, ולשוכר--נכנסו תחת הבעלים: יצא והזיק--מועד, משלם נזק שלם; ותם, משלם חצי נזק. קשרו בעליו במוסרה, ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק--אחד תם ואחד מועד, חייב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר, תם, חייב; ומועד, פטור--שנאמר "ולא ישמרנו, בעליו" (שמות כא,לו), שמור הוא זה. רבי אליעזר אומר, אין לו שמירה אלא סכין.
ה,א שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, ואם משנגחה ילדה--משלם חצי נזק לפרה, ורביע לוולד. וכן פרה שנגחה את השור, ונמצא ולדה בצידה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, ואם משנגחה ילדה--משלם חצי נזק מן הפרה, ורביע מן הוולד.
ה,ב הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושיברתן בהמתו של בעל החצר--פטור; ואם הוזקה בהן, בעל הקדירות חייב. ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב. הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות--אכלתן בהמתו של בעל הבית, פטור; ואם הוזקה בהן, בעל הפירות חייב. אם הכניס ברשות, בעל החצר חייב.
ה,ג הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות--נגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו של בעל הבית--פטור; נגח הוא לשורו של בעל הבית, חייב. נפל לבור, והבאיש את מימיו--חייב; היה אביו או בנו בתוכו, משלם את הכופר. אם הכניס ברשות, בעל החצר חייב; רבי אומר, בכולם, עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור.
ה,ד שור שהיה מתכוון לחברו, והכה את האישה ויצאו ילדיה--פטור מדמי ולדות; אדם שהיה מתכוון לחברו, והכה את האישה ויצאו ילדיה--משלם דמי ולדות. כיצד משלם דמי ולדות: שמין את האישה כמה הייתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה. אמר רבן שמעון בן גמליאל, אם כן, משהאישה יולדת, היא משבחת: אלא שמין את הוולדות כמה הן יפין, ונותנין לבעל; אם אין לה בעל, נותן ליורשין. הייתה שפחה, ונשתחררה, או גיורת--פטור.
ה,ה החופר בור ברשות הרבים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת--חייב. אחד החופר בור ושיח ומערה, חריצין ונעיצין. אם כן, למה נאמר "בור" (שמות כא,לג): אלא מה הבור שהוא כדי להמית, עד עשרה טפחים--אף כל דבר שהוא כדי להמית, עד עשרה טפחים. היו פחותים מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת--פטור; ואם הוזק בו, חייב. החופר בור ברשות היחיד, ופתחו לרשות הרבים, ברשות הרבים, ופתחו לרשות היחיד, ברשות היחיד, ופתחו לרשות היחיד אחר--חייב.
ה,ו בור של שני שותפין--עבר עליו הראשון ולא כיסהו, השני ולא כיסהו--הראשון חייב; כיסהו הראשון, ובא השני ומצאו מגולה ולא כיסהו--השני חייב. כיסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת--פטור; לא כיסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת--חייב. נפל לפניו מקול הכרייה, חייב; לאחריו מקול הכרייה, פטור. נפל לתוכו שור וכליו, ונשתברו, חמור וכליו, ונתקרעו--חייב על הבהמה, ופטור על הכלים. נפל לתוכו שור חירש שוטה וקטן, חייב; בן או בת, עבד או אמה--פטור.
ה,ז אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור, ולהפרשת הר סיניי, ולתשלומי כפל, ולהשיב אבידה, לפריקה, ולחסימה, ולכלאיים, ולשבת; וכן חיה ועוף, כיוצא בהן. אם כן, למה נאמר "שור, או חמור" (שמות כא,לג), אלא שדיבר הכתוב בהווה.
ו,א הכונס צאן לדיר--אם נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה--פטור; ואם לא נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה--חייב. נפרצה בלילה, או שפרצוה ליסטים, ויצאה והזיקה--פטור; הוציאוה ליסטים, הליסטים חייבים.
ו,ב הניחה בחמה, או שמסרה לחירש שוטה וקטן, ויצאה והזיקה--חייב; מסרה לרועה, נכנס הרועה תחתיו. נפלה לגינה, ונהנית--משלם מה שנהנית; ירדה כדרכה, והזיקה--משלם מה שהזיקה. כיצד משלם מה שהזיקה: שמין בית סאה באותה שדה--כמה הייתה יפה, וכמה היא יפה. רבי שמעון אומר, אם אכלה פירות גמורים, משלם פירות גמורים--אם סאה סאה, ואם סאתיים סאתיים.
ו,ג המגדיש בתוך שדה חברו שלא ברשות, אכלתן בהמתו של בעל השדה--פטור; אם הוזקה בהן, בעל הגדיש חייב. ואם הגדיש ברשות, בעל השדה חייב.
ו,ד השולח את הבעירה ביד חירש שוטה וקטן--פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמיים; שלחה ביד הפיקח, הפיקח חייב. אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים--המביא את העצים חייב; אחד הביא את העצים, ואחד הביא את האור--המביא את האור חייב. בא אחר וליבה, המלבה חייב; ליבתו הרוח, הרי כולן פטורין.
ו,ה השולח את הבעירה, ואכלה עצים או אבנים או עפר--חייב, שנאמר "כי תצא אש ומצאה קוצים, ונאכל גדיש, או הקמה" (שמות כב,ה). עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות, או דרך הרבים, או נהר--פטור.
ו,ו המדליק בתוך שלו, עד כמה תעבור הדליקה: רבי אלעזר בן עזריה אומר, רואין אותה כאילו היא באמצע בית כור; רבי אליעזר אומר, שש עשרה אמה, כדרך הרבים; רבי עקיבה אומר, חמישים אמה. רבי שמעון אומר, "שלם ישלם, המבעיר את הבעירה" (שמות כב,ה), הכול לפי הדליקה.
ו,ז [ה] המדליק את הגדיש, והיו בו כלים--רבי יהודה אומר, ישלם כל מה שבתוכו; וחכמים אומרים, אינו משלם אלא גדיש של חיטים או גדיש של שעורים. היה גדי כפות לו, ועבד סמוך לו, ונשרף עימו--חייב; עבד כפות לו, וגדי סמוך לו, ונשרף עימו--פטור. מודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה, שהוא משלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח בבתים.
ו,ח [ו] גץ היוצא מתחת הפטיש, ויצא והזיק--חייב. גמל שהוא טעון פשתן, ועובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות, ודלקה בנרו של חנווני, והדליק את הבירה--בעל הגמל חייב; הניח חנווני נרו מבחוץ, החנווני חייב. רבי יהודה אומר, בנר חנוכה, פטור.
ז,א מרובה מידת תשלומי כפל, ממידת תשלומי ארבעה וחמישה: שמידת תשלומי כפל נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים, ובדבר שאין בו רוח חיים; ומידת תשלומי ארבעה וחמישה אינה נוהגת אלא בשור ובשה בלבד, שנאמר "כי יגנוב איש שור או שה, וטבחו או מכרו--חמישה בקר, ישלם תחת השור, וארבע צאן, תחת השה" (שמות כא,לז). אין הגונב מאחר הגנב, משלם תשלומי כפל; לא הטובח ולא המוכר מאחר הגנב, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
ז,ב גנב על פי שניים, וטבח ומכר על פיהם או על פי שניים אחרים--משלם תשלומי ארבעה וחמישה. גנב ומכר בשבת, גנב ומכר לעבודה זרה, גנב וטבח ביום הכיפורים, גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, גנב וטבח ואחר כך הקדיש--משלם תשלומי ארבעה וחמישה. גנב וטבח לרפואה ולכלבים, השוחט ונמצא טריפה, השוחט חולין בעזרה--משלם תשלומי ארבעה וחמישה; רבי שמעון פוטר בשני אלו.
ז,ג גנב על פי שניים, וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין--משלמין לו את הכול. גנב על פי שניים, וטבח ומכר על פי שניים אחרים, אלו ואלו נמצאו זוממין--הראשונים משלמין תשלומי כפל, והאחרונים משלמין תשלומי שלושה; נמצאו האחרונים זוממין--הוא משלם תשלומי כפל, והן משלמין תשלומי שלושה. אחד מן האחרונים זומם, בטלה עדות שנייה; אחד מן הראשונים זומם, בטלה כל העדות--שאם אין גניבה, אין טביחה ואין מכירה. [ד] גנב על פי שניים, וטבח ומכר על פי עד אחד, או על פי עצמו--משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
ז,ד גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה, גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר--משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה. רבי שמעון אומר, קודשים שהוא חייב באחריותן, משלם תשלומי ארבעה וחמישה; ושאינו חייב באחריותן, פטור.
ז,ה מכרו חוץ מאחד ממאה בו, או שהייתה לו בו שותפות, השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר--משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה. גנב ברשות הבעלים וטבח ומכר חוץ מרשותן, או שגנב חוץ מרשותן וטבח ומכר ברשותן, או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותן--משלם תשלומי ארבעה וחמישה; ואם גנב וטבח ומכר ברשותן, פטור.
ז,ו היה מושכו ויוצא, ומת ברשות הבעלים--פטור; הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים, ומת--חייב. נתנו לבכורת בנו, לבעל חובו, לשומר חינם, ולשואל, לנושא שכר, ולשוכר, והיה מושכו ויוצא, ומת ברשות הבעלים--פטור; הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים, ומת--חייב.
ז,ז אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל; אבל מגדלין בסוריה, ובמדברות שבארץ ישראל. אין מגדלין תרנגולין בירושלים, מפני הקודשים; ולא כוהנים בארץ ישראל, מפני הטהרות. לא יגדל ישראל חזירים, בכל מקום. לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת. אין פורסין נשבין ליונים, אלא אם כן היה רחוק מן היישוב שלושים ריס.
ח,א החובל בחברו, חייב עליו משום חמישה דברים--בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובבושת. בנזק כיצד: סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו--רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר, כמה היה יפה וכמה הוא יפה. בצער: כוויו בשפוד או במסמר, אפילו על ציפורנו, מקום שאינו עושה חבורה--אומרים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול, להיות מצטער כך. ריפוי: הכהו, חייב לרפאותו. עלו בו צמחין--אם מחמת המכה, חייב; ושלא מחמת המכה, פטור. חייתה ונסתרה, חייתה ונסתרה--חייב לרפאותו; חייתה כל צורכה, אינו חייב לרפאותו. שבת: רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתנו לו דמי ידו ודמי רגלו. בושת: הכול לפי המבייש, והמתבייש. המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן--חייב; וישן שבייש, פטור. נפל מן הגג, והזיק ובייש--חייב על הנזק ופטור על הבושת: שנאמר "ושלחה ידה, והחזיקה במבושיו" (דברים כה,יא)--אינו חייב על הבושת, עד שיהא מתכוון.
ח,ב זה חומר באדם מבשור, וחומר שוב באדם מבשור--שהאדם משלם את הנזק, ומשלם דמי ולדות; ושור אינו משלם אלא הנזק, ופטור מדמי ולדות.
ח,ג המכה אביו ואימו ולא עשה בהן חבורה, החובל בחברו ביום הכיפורים--חייב בכולם. החובל בעבד עברי, חייב בכולם--חוץ מן השבת, בזמן שהוא שלו. החובל בעבד כנעני של אחרים, חייב בכולם; רבי יהודה אומר, אין לעבדים בושת.
ח,ד חירש שוטה וקטן, העבד, והאישה--פגיעתן רעה. החובל בהן, חייב. והם שחבלו באחרים--פטורים, אבל משלמין לאחר זמן: נתגרשה האישה, ונשתחרר העבד--חייבין לשלם.
ח,ה המכה אביו ואימו ועשה בהן חבורה, החובל בחברו בשבת--פטור מכולם, מפני שהוא נידון בנפשו. והחובל בעבד כנעני שלו, פטור מכלום.
ח,ו התוקע לחברו, נותן לו סלע; רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי, מנה. סטרו, נותן לו מאתיים זוז. לאחר ידו, נותן לו ארבע מאות זוז. צרם באוזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו הרוק, העביר טליתו ממנו, ופרע ראשה של אישה--נותן ארבע מאות זוז. הכול לפי כבודו. אמר רבי עקיבה, אפילו עניים שבישראל--רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקוב. מעשה באחד שפרע ראשה של אישה, ובאת לפני רבי עקיבה, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו, רבי, תן לי זמן, ונתן לו. שימרה עומדת על פתח חצרה, ושיבר את הפך לפניה, ובו איסר שמן; וגלתה את ראשה, והייתה מטפחת ומנחת על ראשה. והעמיד לה עדים, ובא לפני רבי עקיבה; אמר לו, רבי, לזו אני נותן ארבע מאות זוז. אמר לו, לא אמרת כלום: שהחובל בעצמו--אף על פי שאינו רשאי, פטור; ואחרים שחבלו בו, חייבין. הקוצץ את נטיעותיו--אף על פי שאינו רשאי, פטור; ואחרים שקצצו את נטיעותיו, חייבין.
ח,ז אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו, עד שיבקש ממנו, שנאמר "ועתה, השב אשת האיש כי נביא הוא, ויתפלל בעדך, וחיה" (בראשית כ,ז). ומניין שלא יהא המוחל אכזרי, שנאמר "ויתפלל אברהם, אל האלוהים" (בראשית כ,יז). האומר סמא את עיני, קטע את ידי, שבר את רגלי--חייב; על מנת פטור, חייב. קרע את כסותי, ושבר את כדי--חייב; על מנת פטור, פטור. עשה כן לאיש פלוני, על מנת פטור--חייב, בין בגופו בין בממונו.
ט,א הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים--משלם כשעת הגזילה. גזל פרה מעוברת וילדה, ורחל טעונה וגזזה--משלם דמי פרה העומדת לילד, ודמי רחל טעונה להיגזז. גזל פרה ועברה אצלו וילדה, רחל ונטענה אצלו וגזזה--משלם כשעת הגזילה. זה הכלל--כל הגזלנין, משלמין כשעת הגזילה.
ט,ב גזל בהמה והזקינה, עבדים והזקינו--משלם כשעת הגזילה; רבי מאיר אומר, יאמר לו בעבדים, הרי עבדך לפניך. גזל מטבע ונסדק, פירות והרקיבו, יין והחמיץ--משלם כשעת הגזילה. מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעברה בה עבירה, או שנפסלה מעל גבי המזבח, או שהייתה יוצאה ליסקל--אומר לו, הרי שלך לפניך.
ט,ג נתן לאומנין לתקן, וקילקלו--חייבין לשלם. נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן, וקילקל--חייב לשלם. הבנאי שקיבל עליו את הכותל לסותרו, ושיבר את האבנים או שהזיק--חייב לשלם. היה סותר מצד זה, ונפל מצד אחר--פטור; ואם מחמת המכה, חייב.
ט,ד הנותן צמר לצבע, והקדיחתו יורה--נותן לו דמי צמרו. צבעו כעור--אם השבח יתר על היציאה, נותן לו את ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח, נותן לו את השבח. לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום--רבי מאיר אומר, נותן לו דמי צמרו. רבי יהודה אומר, אם השבח יתרה על ההוצאה, נותן לו את ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח, נותן לו את השבח.
ט,ה הגוזל את חברו שווה פרוטה, ונשבע לו--יוליכנו אחריו, אפילו למדיי. לא ייתן לא לבנו ולא לשלוחו, אבל נותן הוא לשלוח בית דין. ואם מת, יחזיר ליורשיו.
ט,ו נתן לו את הקרן, ולא נתן לו את החומש, מחל לו על הקרן, ולא מחל לו על החומש, מחל לו על זה ועל זה, חוץ מפחות שווה פרוטה בקרן--אינו צריך לילך אחריו. נתן לו את החומש, ולא נתן לו את הקרן, מחל לו על החומש, ולא מחל לו על הקרן, מחל לו על זה ועל זה, חוץ משווה פרוטה בקרן--הרי זה צריך לילך אחריו.
ט,ז נתן לו את הקרן, ונשבע לו על החומש--הרי זה משלם חומש על חומש, עד שיתמעט הקרן משווה פרוטה. וכן "בפיקדון, או בתשומת יד או בגזל, או, עשק את עמיתו. או מצא אבידה וכיחש בה, ונשבע על שקר" (ויקרא ה,כא-כב)--הרי זה משלם קרן, וחומש, ואשם.
ט,ח איכן פקדוני, ואמר לו אבד, משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידין אותו, שאכלו--משלם את הקרן; ואם הודה מעצמו--משלם קרן, וחומש, ואשם.
ט,ט [ח] איכן פקדוני, ואמר לו נגנב, משביעך אני, ואמר אמן, והעדים מעידים אותו, שגנבו--משלם תשלומי כפל; ואם הודה מעצמו--משלם קרן, וחומש, ואשם.
ט,י [ט] הגוזל אביו ונשבע לו, ומת--הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו. ואם אינו רוצה, או שאין לו--לווה, ובעלי החוב באים ונפרעים.
ט,יא [י] האומר לבנו, קונם שאי אתה נהנה לי--אם מת, יירשנו. בחייו ובמותו--אם מת, לא יירשנו; וייתן לבניו ולאחיו. ואם אינו רוצה, או שאין לו--לווה, ובעלי החוב באים ונפרעים.
ט,יב [יא] הגוזל את הגר ונשבע לו, ומת--הרי זה משלם קרן וחומש לכוהנים, ואשם למזבח: שנאמר "ואם אין לאיש גואל, להשיב האשם אליו . . ." (במדבר ה,ח). היה מעלה את הכסף ואת האשם, ומת--הכסף יינתן לבניו; והאשם ירעה עד שיסתאב, ויימכר וייפלו דמיו לנדבה. [יב] נתן את הכסף לאנשי משמר, ומת--אין היורשין יכולין להוציא מידם, שנאמר "איש אשר ייתן לכוהן, לו יהיה" (במדבר ה,י).
ט,יג נתן את הכסף ליהויריב, ואשם לידעיה--יצא. אשם ליהויריב, וכסף לידעיה--אם קיים האשם, יקריבוהו בני ידעיה; ואם לאו, יחזור ויביא אשם אחר: שהמביא גזלו, עד שלא יביא אשמו--יצא; אשמו, עד שלא יביא גזלו--לא יצא. נתן את הקרן, ולא נתן את החומש--אין החומש מעכב.
י,א הגוזל ומאכיל את בניו, והמניח לפניהם--פטורין מלשלם; אם היה דבר שיש לו אחריות, חייבין לשלם. אין פורטין לא מתיבת מוכסין, ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהן צדקה; אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק.
י,ב נטלו המוכסין את חמורו, ונתנו לו חמור אחר, ליסטין את כסותו, ונתנו לו כסות אחרת--הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן. המציל מיד הגיס, מיד הנהר, ומיד הליסטין--אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו. וכן נחיל של דבורים--אם נתייאשו הבעלים, הרי אלו שלו; אמר רבי יוחנן בן ברוקה, נאמנת אישה וכן קטן לומר, מכאן יצא נחיל זה. ומהלך בתוך שדהו, ונוטל את נחילו; ואם הזיק, משלם מה שהזיק. אבל לא יקוץ את הסוכה, על מנת ליתן דמים; רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, קוצץ ונותן דמים.
י,ג המכיר את כליו ואת ספריו ביד אחר--אם יצא לו שם גניבה בעיר--יישבע כמה הוציא, וייטול; ואם לאו--לא הכול ממנו, שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו.
י,ד זה בא בחביתו של יין, וזה בא בכדו של דבש--נסדקה כדו של דבש, ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה--אין לו אלא שכרו; אמר לו, אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי--חייב ליתן לו. שטף הנהר חמורו וחמור חברו, שלו יפה מנה ושל חברו יפה מאתיים--הניח את שלו, והציל את של חברו--אין לו אלא שכרו; אם אמר לו, אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי--חייב ליתן לו.
י,ה הגוזל שדה מחברו, ונטלוה מציקין--אם מכת מדינה היא, אומר לו, הרי שלך לפניך; ואם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה. שטפה נהר--אומר לו, הרי שלך לפניך.
י,ו הגוזל את חברו, או שלווה הימנו, או שהפקיד אצלו ביישוב--לא יחזיר לו במדבר; על מנת לצאת למדבר, יחזיר לו במדבר.
י,ז האומר לחברו, גזלתיך, והלוותני, הפקדת אצלי, ואיני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי--חייב לשלם; אבל איני יודע אם גזלתיך, אם הלוותני, אם הפקדת אצלי אם לא הפקדת--פטור מלשלם.
י,ח הגונב טלה מן העדר, והחזירו--מת או נגנב, חייב באחריותו; ואם לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזירתו, ומנו את הצאן והיא שלמה--פטור מלשלם.
י,ט אין לוקחין מן הרועים צמר וחלב וגדיים, ולא משומרי פירות עצים ופירות. אבל לוקחין מן הנשים כלי פשתן בגליל, ועגלים בשרון; וכולן שאמרו הטמן, אסור. ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום.
י,י מוכים שהכובס מוציא, הרי אלו שלו; שהסורק מוציא, הרי של בעל הבית. הכובס נוטל שלושה חוטין, והן שלו; יתר מכן, של בעל הבית. ואם היה שחור על גבי לבן--נוטל את הכול, והן שלו. החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו, ומטלית שהיא שלוש על שלוש--חייב להחזיר לבעלים. מה שהחרש מוציא במעצד, הרי הוא שלו; בכשיל, הרי של בעל הבית. אם היה עושה אצל בעל הבית, אף הנסורת של בעל הבית.