א,א המקנא לאשתו--רבי אליעזר אומר, מקנא על פי שניים, ומשקה על פי עד אחד, או על פי עצמו; רבי יהושוע אומר, מקנא על פי שניים, ומשקה על פי שניים.
א,ב כיצד מקנא לה: אמר לה בפני עדים, אל תדברי עם איש פלוני, ודיברה עימו--עדיין היא מותרת לביתה, ומותרת לאכול בתרומה. נכנסה עימו לבית הסתר, ושהת כדי טומאה--אסורה לביתה, ואסורה מלאכול בתרומה; ואם מת--חולצת, ולא מתייבמת.
א,ג אלו אסורות מלאכול בתרומה--האומרת טמאה אני לך, ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בעלה בדרך. כיצד עושה לה: מוליכה לבית דין שבאותו מקום. ומוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבוא עליה בדרך; רבי יהודה אומר, בעלה נאמן עליה.
א,ד היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות. ואומרין לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים; אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שיימחה על המים. ואומרין לפניה דברים שאינה כדאי לשומען, היא וכל משפחת בית אביה.
א,ה אם אמרה, טמאה אני--שוברת כתובתה, ויוצאה; אם אמרה, טהורה אני--מעלין אותה לשערי המזרח ולשער ניקנור, ששם משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות, ומטהרין את המצורעין. וכוהן אוחז בבגדיה--אם נקרעו, נקרעו; ואם נפרמו, נפרמו: עד שהוא מגלה את ליבה, וסותר את שיערה. רבי יהודה אומר, אם היה ליבה נאה, לא היה מגלהו; ואם היה שיערה נאה, לא היה סותרו.
א,ו הייתה מתכסה בלבנים, מכסה בשחורים; היו עליה כלי זהב, קטליות, נזמים, וטבעות--מעבירם ממנה, כדי לנוולה. ואחר כך מביא חבל מצרי, וקשרו למעלה מדדיה. וכל הרוצה לראות, בא ורואה--חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שליבה גס בהן; וכל הנשים מותרות לראותה, שנאמר "וניווסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזימתכנה" (יחזקאל כג,מח).
א,ז במידה שאדם מודד, בה מודדין לו: היא קישטה את עצמה לעבירה, והמקום ניוולה; היא גילתה עצמה, והמקום גילה עליה. הירך התחילה בעבירה תחילה, ואחר כך הבטן; לפיכך תלקה הירך תחילה, ואחר כך הבטן. ושאר כל הגוף, לא פלט.
א,ח שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. אבשלום התנאה בשיערו, לפיכך נתלה בשיערו; ולפי שבא על עשר פילגשי אביו--לפיכך נתנו בו עשר לונכייות, שנאמר "ויסובו עשרה נערים, נושאי כלי יואב; ויכו את אבשלום, וימיתוהו" (שמואל ב יח,טו). ולפי שגנב שלוש גניבות--לב אביו, ולב בית דין, ולב אנשי ישראל, שנאמר "ויגנב, אבשלום, את לב, אנשי ישראל" (שמואל ב טו,ו); לפיכך נתקעו בו שלושה שבטים, שנאמר "וייקח שלושה שבטים בכפו, ויתקעם בלב אבשלום--עודנו חי, בלב האלה" (שמואל ב יח,יד).
א,ט וכן לעניין הטובה: מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר "ותיתצב אחותו, מרחוק . . ." (שמות ב,ד); לפיכך נתעכבו לה ישראל במדבר שבעת ימים, שנאמר "והעם לא נסע, עד היאסף מרים" (במדבר יב,טו). יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו, שנאמר "ויעל יוסף, לקבור את אביו" (בראשית נ,ז); מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר "וייקח משה את עצמות יוסף" (שמות יג,יט); מי לנו גדול ממשה, שלא נתעסק בו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ויקבור אותו בגיא . . . מול . . ." (דברים לד,ו). ולא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שהמקום אוספם, שנאמר "והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך" (ישעיהו נח,ח).
ב,א היה מביא את מנחתה בקפיפה מצרית, ונותנה על ידיה כדי לייגעה. כל המנחות, תחילתן וסופן בכלי שרת; וזו, תחילתה בקפיפה מצרית וסופה בכלי שרת. כל המנחות, טעונות שמן ולבונה; וזו, אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. כל המנחות, באות מן החיטים; וזו, אינה באה אלא מן השעורים. מנחת העומר--אף על פי שהיא באה מן השעורים--היא הייתה באה גרש, וזו הייתה באה מן הקמח; רבן גמליאל אומר, כשם שמעשיה, מעשה בהמה--כך קרבנה, מאכל בהמה.
ב,ב היה מביא פיילי של חרס חדשה, ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור; רבי יהודה אומר, רביעית--כשם שהוא ממעט בכתב, כך הוא ממעט במים. נכנס להיכל, ופנה לימינו, ומקום היה שם אמה על אמה, וטבלה של שיש וטבעת הייתה קבועה בה; כשהוא מגביהה, נוטל עפר מתחתיה, ונותן כדי שייראה על פני המים--שנאמר "ומן העפר, אשר יהיה בקרקע המשכן, ייקח הכוהן, ונתן אל המים" (במדבר ה,יז).
ב,ג בא לו לכתוב את המגילה; מאיזה מקום הוא כותב, "אם לא שכב איש אותך . . . ואת, כי שטית" (במדבר ה,יט-כ). ואינו כותב "והשביע הכוהן את האישה . . . ואמר הכוהן לאישה" (במדבר ה,כא), וכותב "ייתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך . . . ובאו המים המאררים האלה, במעייך, לצבות בטן, ולנפיל ירך" (במדבר ה,כא-כב). ואינו כותב "ואמרה האישה, אמן אמן" (במדבר ה,כב). רבי יוסי אומר, לא היה מפסיק; רבי יהודה אומר, כל עצמו אינו כותב אלא "ייתן ה' אותך לאלה ולשבועה . . . ובאו המים המאררים האלה, במעייך, לצבות בטן, ולנפיל ירך". ואינו כותב "ואמרה האישה, אמן אמן".
ב,ד אינו כותב לא על הלוח, ולא על הנייר, ולא על הדפתרא--אלא על המגילה של ספר, שנאמר "בספר" (במדבר ה,כג). אינו כותב לא בקמוס, ולא בקלקנתוס, ולא בכל דבר שהוא רושם--אלא בדיו, שנאמר "ומחה" (שם), כתב שהוא יכול למחות.
ב,ה ולמה היא אומרת "אמן אמן" (במדבר ה,כב): אמן לאלה, אמן לשבועה; אמן אם איש זה, אמן אם איש אחר; ואמן שלא נטמאתי, ואם נטמאתי יבואו בי; אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה, שומרת יבם וכנוסה. רבי מאיר אומר, אמן שלא נטמאתי, ואמן שלא איטמא.
ב,ו הכול שווים שאינו מתנה עימה קודם שנתארסה, ולא משנתגרשה. נסתרה לאחר שנתגרשה, ונטמאת ואחר כך החזירה--לא היה מתנה עימה. זה הכלל: כל שתיבעל, ולא תהא אסורה לו--לא היה מתנה עימה.
ג,א היה נוטל את מנחתה מתוך קפיפה מצרית, ונותנה בכלי שרת, ונותנה על ידיה; וכוהן מניח את ידו תחתיה, ומניפה. [ב] הניף, והגיש, וקמץ, והקטיר; והשאר נאכל לכוהנים.
ג,ב היה משקה, ואחר כך מקריב את מנחתה; רבי שמעון אומר, מקריב את מנחתה, ואחר כך משקה--שנאמר "ואחר ישקה את האישה, את המים" (במדבר ה,כו). ואם השקה, ואחר כך הקריב את מנחתה--כשרה. [ג] עד שלא נמחקה המגילה, אמרה איני שותה--מגילתה נגנזת, ומנחתה מתפזרת על הדשן; ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת. נמחקה המגילה, ואמרה טמאה אני--המים נשפכים, ומנחתה מתפזרת על הדשן; נמחקה המגילה, ואמרה איני שותה--מערערין אותה, ומשקין אותה על כורחה.
ג,ג [ד] אינה מספקת לשתות, עד שפניה מוריקות, ועיניה בולטות, והיא מתמלא גידים; והן אומרין הוציאוה הוציאוה, שלא תטמא את העזרה. אם יש לה זכות, הייתה תולה לה: יש זכות תולה לה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלוש שנים. מכאן אמר בן עזאי, חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה, תדע שהזכות תולה לה; רבי אליעזר אומר, המלמד את בתו תורה, מלמדה תפלות. רבי יהושוע אומר, רוצה אישה בקב ותפלות, מתשעה קבין ופרישות; והוא היה אומר, חסיד שוטה, רשע ערום, אישה פרושה, מכות פרושים--הרי אלו מבלי עולם. [ה] רבי שמעון אומר, אין הזכות תולה במים המאררים: אם אומר אתה, שהזכות תולה במים המאררים, מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות; ומוציא אתה שם רע על הנשים הטהורות ששתו, ויאמרו טמאות היו אלא שתלת להן זכות. רבי אומר, הזכות תולה במים המאררים--אינה יולדת, ואינה משבחת, אלא מתנוונה והולכת, וסופה שהיא מתה באותה מיתה.
ג,ד [ו] נטמאת מנחתה--עד שלא קידשה בכלי--הרי היא ככל המנחות, ותיפדה; משקידשה בכלי--הרי היא ככל המנחות, ותישרף. ואלו שמנחותיהן נשרפות--האומרת טמאה אני לך, ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בעלה בדרך; וכל הנשואות לכוהנים, מנחותיהן נשרפות.
ג,ה [ז] בת ישראל שנישאת לכוהן, מנחתה נשרפת; וכוהנת שנישאת לישראל, מנחתה נאכלת. מה בין כוהן לכוהנת: מנחת כוהנת נאכלת, ומנחת כוהן אינה נאכלת; כוהנת מתחללת, ואין כוהן מתחלל; כוהנת מיטמאה למתים, ואין כוהן מיטמא למתים; כוהן אוכל בקודשים, ואין כוהנת אוכלת בקודשים.
ג,ו [ח] מה בין האיש לאישה: האיש פורע ופורם, ואין האישה פורעת ופורמת; האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האישה מדרת את בנה בנזיר; האיש מגלח על נזירות אביו, ואין האישה מגלחת על נזירות אביה; האיש מוכר את בתו, ואין האישה מוכרת את בתה; האיש מקדש את בתו, ואין האישה מקדשת את בתה; האיש נסקל ערום, ואין האישה נסקלת ערומה; האיש נתלה, ואין האישה נתלית; האיש נמכר בגניבתו, ואין האישה נמכרת בגניבתה.
ד,א ארוסה ושומרת יבם, לא שותה ולא נוטלת כתובתה--שנאמר "אשר תשטה אישה תחת אישה" (במדבר ה,כט), פרט לארוסה ולשומרת יבם. אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין--לא שותה, ולא נוטלת כתובה.
ד,ב אלו לא שותות, ולא נוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך, ושבאו לה עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה. אמר בעלה איני משקה, ושבעלה בעלה בדרך--נוטלת כתובה, אבל לא שותה. מתו בעליהן עד שלא ישתו--בית שמאי אומרין, נוטלות כתובה, אבל לא שותות; בית הלל אומרין, לא שותות, ולא נוטלות כתובה.
ד,ג מעוברת חברו, ומניקת חברו--לא שותה, ולא נוטלת כתובה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, יכול הוא להפרישה, ולהחזירה לאחר זמן. איילונית, וזקנה, ושאינה ראויה לוולד--לא שותה, ולא נוטלת כתובה; רבי אלעזר אומר, יכול הוא לישא לו אישה אחרת, ולפרות ולרבות הימנה. ושאר כל הנשים--או שותות, או לא נוטלות כתובה.
ד,ד אשת כוהן שותה, ומותרת לבעלה; אשת הסריס שותה. על ידי כל העריות מקנין--חוץ מן הקטן, וממי שאינו איש.
ד,ה אלו שבית דין מקנין להן--מי שנתחרש בעלה או נשטה, או שהיה חבוש בבית האסורים. לא להשקותה אמרו, אלא לפוסלה מכתובתה. רבי יוסי אומר, אף להשקותה: לכשייצא בעלה מבית האסורים, ישקנה.
ה,א כשם שהמים בודקין אותה, כך היו בודקין אותו--שנאמר "ובאו" (במדבר ה,כב), "ובאו" (במדבר ה,כז). כשם שהיא אסורה לבעל, כך היא אסורה לבועל--שנאמר "נטמאה" (שם), "נטמאה" (במדבר ה,כט), דברי רבי עקיבה. אמר רבי יהושוע, כך היה דורש זכריה בן הקצב. רבי אומר, שני פעמים האמורים בפרשה "נטמאה" "נטמאה"--אחד לבעל, ואחד לבועל.
ה,ב בו ביום דרש רבי עקיבה, "וכל כלי חרש--אשר ייפול מהם, אל תוכו: כול אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא,לג)--אינו אומר טמא אלא "יטמא", לטמא את אחרים; לימד על הכיכר השני, שיטמא את השלישי. אמר רבי יהושוע, מי יגלה עפר מעיניך, רבן יוחנן בן זכאי--שהיית אומר, עתיד דור האחרון לטהר את הכיכר השלישי, שאין לו מן התורה; והרי עקיבה תלמידך הביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר "כול אשר בתוכו יטמא".
ה,ג בו ביום דרש רבי עקיבה "ומדותם מחוץ לעיר, את פאת קדמה אלפיים באמה . . ." (במדבר לה,ה), ומקרא אחר אומר "מקיר העיר וחוצה, אלף אמה סביב" (במדבר לה,ד)--אי אפשר לומר אלף אמה, שכבר נאמר "אלפיים אמה", ואי אפשר לומר אלפיים אמה, שכבר נאמר "אלף אמה סביב"; ולמה נאמר "אלף אמה" ולמה נאמר "אלפיים אמה"--אלא אלף אמה מגרש, ואלפיים אמה תחום השבת. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, אלף אמה מגרש, ואלפיים אמה שדות וכרמים.
ה,ד בו ביום דרש רבי עקיבה, "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת, לה', ויאמרו, לאמור" (שמות טו,א), אלא שאין תלמוד לומר "לאמור", ולמה נאמר "לאמור"--אלא שהיו ישראל עונים אחריו של משה על כל דבר ודבר, כקורים את ההלל "אשירה לה' כי גאה גאה" (שם): לכך נאמר "לאמור". רבי נחמיה אומר, כקורים את שמע היו קורים, לא כקורים את ההלל.
ה,ה בו ביום דרש רבי יהושוע בן הורקנוס, שלא עבד איוב את המקום אלא מאהבה--שנאמר "הן יקטלני, לו אייחל" (איוב יג,טו). עדיין הדבר שקול--לו אני מצפה, או איני מצפה לו: תלמוד לומר "עד אגווע--לא אסיר תומתי, ממני" (איוב כז,ה), ללמד שמאהבה עשה. אמר רבי יהושוע, מי יגלה עפר מעיניך, רבן יוחנן בן זכאי--שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שנאמר "ירא אלוהים" (איוב א,א; איוב א,ח; איוב ב,ג); והרי יהושוע תלמיד תלמידך לימד, שמאהבה עשה.
ו,א מי שקינא לה, ונסתרה--אפילו שמע מהעוף הפורח--יוציא, וייתן כתובה, דברי רבי אליעזר; רבי יהושוע אומר, משיישאו וייתנו בה מזורות בלבנה.
ו,ב אמר עד אחד, אני ראיתיה שנטמאת--לא הייתה שותה. ולא עוד אלא אפילו עבד, אפילו שפחה--הרי אלו נאמנין לפוסלה מכתובתה. חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה--הרי אלו נאמנות: לא לפוסלה מכתובתה, אלא שלא תשתה.
ו,ג שהיה בדין, ומה אם עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם, אינה מתקיימת בפחות משניים--עדות האחרונה שהיא אוסרתה איסור עולם, אינו דין שלא תתקיים בפחות משניים: תלמוד לומר "ועד אין בה" (במדבר ה,יג), כל שיש בה. קל וחומר לעדות הראשונה מעתה: ומה אם עדות האחרונה שהיא אוסרתה איסור עולם, הרי היא מתקיימת בעד אחד--עדות הראשונה שאינה אוסרתה איסור עולם, אינו דין שתתקיים בעד אחד: תלמוד לומר "כי מצא בה ערוות דבר--וכתב לה" (דברים כד,א), ולהלן הוא אומר "על פי שניים עדים, או על פי שלושה עדים--יקום דבר" (ראה דברים יט,טו)--מה "דבר" האמור להלן על פי שניים עדים, אף "דבר" האמור כאן על פי שניים עדים.
ו,ד עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת, אישה אומרת נטמאת ואישה אומרת לא נטמאת--הייתה שותה. עד אומר נטמאת, ושניים אומרין לא נטמאת--הייתה שותה; שניים אומרין נטמאת, ועד אחד אומר להן לא נטמאת--לא הייתה שותה.
ז,א אלו נאמרין בכל לשון--פרשת סוטה, ווידוי מעשר, וקרית שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון.
ז,ב אלו נאמרין בלשון הקודש--מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכות כוהנים, וברכת כוהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם. [ג] מקרא הביכורים כיצד: נאמר כאן "וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך, ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), ולהלן הוא אומר "וענו הלויים, ואמרו" (דברים כז,יד)--מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש. [ד] חליצה כיצד: נאמר כאן "וענתה, ואמרה, ככה" (דברים כה,ט), ולהלן הוא אומר "וענו הלויים, ואמרו"--מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש. רבי יהודה אומר, "וענתה, ואמרה, ככה", עד שתאמר בלשון הזה.
ז,ג [ה] ברכות וקללות כיצד: כיון שעברו ישראל את הירדן, באו להר גריזים ולהר עיבל שבשומרון שבצד שכם אשר אצל אלוני מורה: שנאמר "הלוא המה בעבר הירדן, אחרי דרך . . ." (דברים יא,ל), ולהלן הוא אומר "ויעבור אברם, בארץ, עד מקום שכם, עד אילון מורה" (בראשית יב,ו)--מה "אילון מורה" האמור להלן שכם, אף "אילון מורה" האמור כאן שכם. שישה שבטים עלו לראש הר גריזים, ושישה לראש הר עיבל. והכוהנים והלויים והארון עומדים למטה באמצע, והכוהנים מקיפין את הארון, והלויים את הכוהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן--שנאמר "וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון" (יהושוע ח,לג). הפכו פניהם כלפי הר גריזים, ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, והיו אלו ואלו עונים ואומרין אמן; הפכו פניהם כלפי הר עיבל, ופתחו בקללה, "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" (דברים כז,טו), והיו אלו ואלו עונים ואומרין אמן: עד שגומרין ברכות וקללות. ואחר כך הביאו אבנים, ובנו את המזבח, וסדום בסיד, וכתבו עליהן את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון--שנאמר "באר היטב" (דברים כז,ח); ונטלו את האבנים, ובאו ולנו במקומן.
ז,ד [ו] ברכת כוהנים כיצד: במדינה, אומר אותה שלוש ברכות; ובמקדש, ברכה אחת. במקדש, אומרים את השם ככתבו; ובמדינה, בכינוייו. במדינה, נושאים כוהנים את ידיהם כנגד כתפותיהן; ובמקדש, על גבי ראשיהם--חוץ מכוהן גדול, שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. רבי יהודה אומר, אף כוהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר "ויישא אהרון את ידיו אל העם, ויברכם" (ויקרא ט,כב).
ז,ה [ז] ברכות כוהן גדול כיצד: חזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול; וכוהן גדול עומד ומקבל, וקורא עומד. קורא "אחרי מות" (ויקרא טז,א) ו"אך בעשור" (ויקרא כג,כז); וגולל את התורה, ומניחה בחיקו ואומר, יתר ממה שקראתי לפניכם כתוב. "ובעשור" (במדבר כט,ז) שבחומש הפקודים קורא על פה; ומברך עליהם שמונה ברכות--על התורה, ועל העבודה, ועל ההודיה, ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכוהנים, ועל שאר התפילה.
ז,ו [ח] פרשת המלך כיצד: מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה--שנאמר "מקץ שבע שנים, במועד שנת השמיטה--בחג הסוכות. בבוא כל ישראל, ליראות . . ." (דברים לא,י-יא). וחזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול, וכוהן גדול נותנו למלך; והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל, וקרא עומד; ושיבחוהו חכמים. וכשהגיע "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא" (דברים יז,טו), זלגו עיניו דמעות; אמרו לו, אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. וקורא מתחילת "אלה הדברים" (דברים א,א) ועד "שמע" (דברים ו,ד), ו"שמע", "והיה, אם שמוע תשמעו" (דברים יא,יג), "עשר תעשר" (דברים יד,כב), ו"כי תכלה לעשר" (דברים כו,יב), ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם. ברכות שכוהן גדול מברך--הן המלך מברך, אלא שהוא נותן של רגלים תחת מחילת העוון.
ח,א משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר: שנאמר "והיה, כקורבכם אל המלחמה; וניגש הכוהן" (דברים כ,ב), זה כוהן משוח מלחמה; "ודיבר אל העם" (שם), בלשון הקודש. "ואמר אליהם, שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה, על אויביכם" (דברים כ,ג)--"על אויביכם" לא על אחיכם, לא יהודה על שמעון, ולא שמעון על בנימין: שאם תיפלו בידם--ירחמו עליכם, כמו שנאמר להלן "ויקומו האנשים אשר ניקבו בשמות ויחזיקו בשביה, וכל מערומיהם הלבישו מן השלל" (דברי הימים ב כח,טו). "על אויביכם" אתם הולכים--שאם תיפלו בידם, אינן מרחמין עליכם. "אל יירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו--מפניהם" (דברים כ,ג). "אל יירך לבבכם", מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות; "אל תיראו", מפני הגפת תריסין ושפעת עקלגסין. "אל תחפזו", מפני קול הקרנות. "אל תערצו", מפני קול הצווחה. "כי ה' אלוהיכם, ההולך עימכם--להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם" (דברים כ,ד)--הם באים בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתיים באו בנצחונו של גלית; מה היה בסופו--סופו שנפל בחרב, והם נפלו עימו. בני עמון באו בנצחונו של שובך; מה היה בסופו--סופו שנפל בחרב, והם נפלו עימו. אבל אתם, אין אתם כן. אלא "כי ה' אלוהיכם, ההולך עימכם--להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם", זה מחנה ארון. [ב] "ודיברו השוטרים, אל העם לאמור, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו" (דברים כ,ה)--אחד הבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות; אחד הבונה, ואחד הלוקח, ואחד היורש, ואחד שניתן לו מתנה. "ומי האיש אשר נטע כרם, ולא חיללו--ילך, וישוב לביתו" (דברים כ,ו)--אחד הנוטע כרם, ואחד הנוטע חמישה אילני מאכל, אפילו מחמשת המינים; אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב; אחד הלוקח, ואחד היורש, ואחד שניתן לו במתנה. "ומי האיש אשר אירש אישה, ולא לקחה--ילך, וישוב לביתו" (דברים כ,ז)--אחד המארס את הבתולה, ואחד המארס את האלמנה, אפילו שומרת יבם; אפילו שמע שמת אחיו במלחמה, חוזר ובא לו. כל אלו שומעין את דברי כוהן מערכי המלחמה וחוזרין, ומספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים.
ח,ב [ג] ואלו שאינן חוזרין: הבונה בית שער, אכסדרה, ומרפסת; הנוטע ארבעה אילני מאכל, או חמישה אילני סרק; המחזיר את גרושתו, אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין--לא היה חוזר. רבי יהודה אומר, אף הבונה בית על מכונו, לא היה חוזר; רבי אלעזר אומר, אף הבונה בית לבנים בשרון, לא היה חוזר.
ח,ג [ד] אלו שאינן זזין ממקומן: בנה בית, וחינכו; נטע כרם, וחיללו; הנושא את ארוסתו, והכונס את יבמתו. שנאמר "נקי יהיה לביתו, שנה אחת" (דברים כד,ה), זה ביתו; "יהיה", זה כרמו; "ושימח, את אשתו" (שם), זו אשתו; "אשר לקח" (שם), להביא את יבמתו. אין מספקין מים ומזון, ואין מתקנין את הדרכים.
ח,ד [ה] "ויספו השוטרים, לדבר אל העם, ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו" (דברים כ,ח): רבי עקיבה אומר, "הירא ורך הלבב"--כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר, "הירא ורך הלבב"--זה שהוא מתיירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלת לו התורה את כל אלו, שיחזור בגללן. רבי יוסי אומר, אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין--זה הוא "הירא ורך הלבב".
ח,ה [ו] "והיה ככלות השוטרים, לדבר אל העם; ופקדו שרי צבאות" (דברים כ,ט)--בעקבו של עם מעמידין זקיפין לפניהם ולאחריהם, וכשילים של ברזל בידיהם; וכל המבקש לחזור, הרשות בידן לקפח את שוקיו: שתחילת ניסה נפילה, שנאמר "נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה, הייתה בעם" (שמואל א ד,יז), ולהלן הוא אומר "וינוסו אנשי ישראל, מפני פלשתים, וייפלו חללים, בהר הגלבוע" (שמואל א לא,א).
ח,ו [ז] במה דברים אמורים, במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה--הכול יוצא, אפילו "חתן מחדרו, וכלה מחופתה" (יואל ב,טז). אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים, במלחמת מצוה; אבל במלחמת חובה, הכול יוצאין, אפילו "חתן מחדרו, וכלה מחופתה".
ט,א עגלה ערופה בלשון הקודש--שנאמר "כי יימצא חלל, באדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך . . . ויצאו זקניך, ושופטיך" (דברים כא,א-ב), שלושה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין. רבי יהודה אומר, חמישה--שנאמר "זקניך", שניים, ו"שופטיך", שניים; אין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד.
ט,ב נמצא טמון בגל, תלוי באילן, צף על פני המים--לא היו עורפין: שנאמר "באדמה" (דברים כא,א), לא טמון בגל; "נופל" (שם), לא תלוי באילן; "בשדה" (שם), לא צף על פני המים. נמצא סמוך לספר, לעיר שיש בה גויים, או לעיר שאין בה בית דין--לא היו מודדין; אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין. נמצא מכוון בין שתי עיירות, מביאות שתי עגלות, דברי רבי אלעזר. ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה.
ט,ג נמצא ראשו במקום אחד, וגופו במקום אחד--מוליכין את הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר; רבי עקיבה אומר, הגוף אצל הראש.
ט,ד מניין היו מודדין: רבי אליעזר אומר, מטבורו; רבי עקיבה אומר, מחוטמו; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, ממקום שנעשה חלל, מצווארו.
ט,ה נפטרו זקני ירושלים, והלכו להם; וזקני אותה העיר מביאין "עגלת בקר, אשר לא עובד בה, אשר לא משכה, בעול" (דברים כא,ג), ואין המום פוסל בה. ומורידין אותה "אל נחל איתן" (דברים כא,ד); "איתן" כמשמעו, קשה. אף על פי שאינו איתן, כשר. ועורפין אותה בקופיס מאחריה. ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד; ומותר לסרוק שם פשתן, ולנקות שם אבנים.
ט,ו זקני אותה העיר רוחצין את ידיהם במים במקום עריפתה של עגלה ואומרין, "ידינו, לא שפכו את הדם הזה, ועינינו, לא ראו" (דברים כא,ז). וכי עלת על ליבנו שזקני בית דין שופכי דמים הם: אלא שלא בא על ידינו, ופטרנוהו; ולא ראינוהו, והנחנוהו. והכוהנים אומרין, "כפר לעמך ישראל אשר פדית, ה', ואל תיתן דם נקי, בקרב עמך ישראל" (דברים כא,ח). ולא היו צריכין לומר "וניכפר להם, הדם" (שם), אלא רוח הקודש מבשרתן--אימתיי שתעשון ככה, הדם מתכפר לכם.
ט,ז נמצא ההורג--עד שלא תיערף העגלה, תצא ותרעה בעדר; משנערפה, תיקבר במקומה--שעל ספק באת מתחילתה, כיפרה ספקה והלכה לה. נערפה העגלה, ואחר כך נמצא ההורג--הרי זה ייהרג.
ט,ח עד אומר ראיתי את ההורג, ועד אומר לא ראית, אישה אומרת ראיתי, ואישה אומרת לא ראית--היו עורפין; עד אומר ראיתי, ושניים אומרים לא ראית--היו עורפין. שניים אומרין ראינו, ועד אחד אומר להם לא ראיתם--לא היו עורפין.
ט,ט משרבו המנאפין, פסקו המים המאררים; רבן יוחנן הפסיקן, שנאמר "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה, ועל כלותיכם כי תנאפנה" (הושע ד,יד). משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים--בטלו האשכולות, שנאמר "אין אשכול לאכול, ביכורה איוותה נפשי" (מיכה ז,א).
ט,י יוחנן כוהן גדול העביר הודית המעשר; אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפין. עד ימיו, היה פטיש מכה בירושלים; ובימיו, אין אדם צריך לשאול על הדמאי.
ט,יא משבטלה סנהדרין, בטל שיר מבית המשתיות--שנאמר "בשיר, לא ישתו יין; יימר שיכר, לשותיו" (ישעיהו כד,ט).
ט,יב משמתו נביאים הראשונים, בטלו אורים ותומים. משחרב בית המקדש, בטל השמיר ונופת צופים; ופסקו אנשי אמונה, שנאמר "הושיעה ה', כי גמר חסיד: כי פסו אמונים, מבני אדם" (תהילים יב,ב).
ט,יג רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושוע, מיום שחרב בית המקדש, אין לך יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות; רבי יוסי אומר, אף ניטל שומן הפירות.
ט,יד [יג] רבי שמעון בן אלעזר אומר, הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח. המעשרות נטלו את שומן הדגן. הזנות והכשפים כילו את הכול.
ט,טו [יד] בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים, ועל האירוס. בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות הכלה, ושלא ילמד אדם את בנו יוונית. בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון בתוך העיר; רבותינו, התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר.
ט,טז [טו] משמת רבי מאיר, בטלו מושלי משלים. משמת בן עזאי, בטלו השקדנין. משמת בן זומא, בטלו הדרשנין. משמת רבי עקיבה, בטל כבוד התורה. משמת רבי חנינה בן דוסא, בטלו אנשי מעשה. משמת רבי יוסי קטונתן, פסקו חסידים; ולמה נקרא שמו קטונתן, שהיה קטונתן של חסידים. משמת רבן יוחנן בן זכאי, בטל זיו החכמה. משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה, ומתה הטהרה והפרישות. משמת ישמעאל בן פיאבי, בטל זיו הכהונה. משמת רבי, בטלה ענווה ויראת חטא.