א,א הכול חייבין בראייה--חוץ מחירש שוטה וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינן משוחררין, והחיגר, והסומא, והחולה, והזקן שאינו יכול לעלות ברגליו. איזה הוא קטן--כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר "שלוש רגלים" (שמות כג,יד).
א,ב בית שמאי אומרין, הראייה שתי כסף, והחגיגה מעה כסף; בית הלל אומרין, הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף.
א,ג עולות במועד באות מן החולין, ושלמים מן המעשר. ביום טוב הראשון של פסח, בית שמאי אומרין, מן החולין; ובית הלל אומרין, מן המעשר.
א,ד ישראל, יוצאין ידי חובתן בנדרים ובנדבות ובמעשר בהמה; והכוהנים, בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק, אבל לא בעופות ולא במנחות.
א,ה מי שיש לו אוכלים מרובים, ונכסין מועטין--מביא שלמים מרובין, ועולות מועטות; אוכלים מועטין, ונכסים מרובין--מביא עולות מרובות, ושלמים מועטין. זה וזה ממועט, על זה אמרו מעה כסף ושתי כסף; זה וזה מרובה, על זה נאמר "איש, כמתנת ידו, כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז).
א,ו מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג. עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו; על זה נאמר "מעוות, לא יוכל לתקון; וחסרון, לא יוכל להימנות" (קוהלת א,טו).
א,ז רבי שמעון בן מנסיה אומר, איזה הוא מעוות שאינו יכול להיתקן--זה שבא על הערוה, והוליד ממנה ממזר; אם תאמר בגונב ובגוזל, יכול הוא שיחזיר ויתקן. רבי שמעון בן יוחאי אומר, אין קוראין מעוות, אלא למי שהיה מתוקן מתחילתו ונתעוות כבר; ואיזה זה, זה תלמיד חכמים שפירש מן התורה.
א,ח היתר נדרים--פורחין באוויר, ואין להן על מה שיסמוכו; הלכות שבת חגיגות ומעילות--כהררים תלויים בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות; הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות, והעריות--יש להן על מה שיסמוכו. והן הן גופי תורה.
ב,א אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים; ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. וכל המסתכל בארבעה דברים, רתוי לו כאילו לא בא לעולם--מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם.
ב,ב יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך; יהושוע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר לסמוך; יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך; שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו; יצא מנחם, ונכנס שמאי. הלל אומר לסמוך, שמאי אומר שלא לסמוך. הראשונים היו נשיאים, והשניים אבות בית דין.
ב,ג בית שמאי אומרין, מביאין שלמים, ואין סומכין עליהן; אבל לא עולות. בית הלל אומרין, מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהן.
ב,ד עצרת שחלה להיות ערב שבת--בית שמאי אומרין, יום טבוח לאחר שבת; בית הלל אומרין, אין לה יום טבוח. מודים שאם חלה להיות בשבת--שיום טבוח לאחר שבת, ואין כוהן גדול מתלבש בכליו, ומותרים בספד ובתענית, שלא לקיים את דברי האומרים עצרת לאחר שבת.
ב,ה נוטלין לידיים לחולין, ולמעשר, ולתרומה; ולקודש, מטבילין. ולחטאת--אם נטמאו ידיו, נטמא גופו.
ב,ו טבל לחולין--הוחזק לחולין, ואסור למעשר; טבל למעשר--הוחזק למעשר, ואסור לתרומה; טבל לתרומה--הוחזק לתרומה, ואסור לקודש. טבל לקודש--הוחזק לקודש, ואסור לחטאת. טבל לחמור, מותר לקל; טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל.
ב,ז בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש. יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והייתה מטפחתו מדרס לקודש; יוחנן בן גודגדה היה אוכל בטהרת הקודש כל ימיו, והייתה מטפחתו מדרס לחטאת.
ג,א חומר בקודש מבתרומה: שמטבילין כלים לתוך כלים לתרומה, אבל לא לקודש. אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה, אבל לא לקודש. הנושא את המדרס--הוא נושא את התרומה, אבל לא הקודש. בגדי אוכלי תרומה, מדרס לקודש. לא כמידת הקודש מידת התרומה--שבקודש מתיר ומנגב ומטביל, ואחר כך קושר; ובתרומה, קושר ואחר כך מטביל.
ג,ב כלים הנגמרין בטהרה--צריכין טבילה לקודש, אבל לא לתרומה. הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה. הרביעי בקודש פסול, והשלישי בתרומה. ובתרומה--אם נטמאת אחת מידיו, חברתה טהורה; ובקודש--מטביל את שתיהן, שהיד מטמא את חברתה בקודש, אבל לא בתרומה.
ג,ג אוכלין אוכלים נגובים בידיים מסואבות בתרומה, אבל לא בקודש. אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקודש, אבל לא לתרומה.
ג,ד חומר בתרומה: שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה, ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה. עברו הגיתות והבדים--הביאו לו חבית של יין של תרומה, לא יקבלנה ממנו; אבל מניחה לגת הבאה. אם אמר לו, הפרשתי לתוכה רביעית קודש, נאמן. כדי יין וכדי שמן המדומעות--נאמנין עליהן בשעת הגיתות והבדים, וקודם לגיתות שבעים יום.
ג,ה מן המודעית ולפנים, נאמנין על כלי חרס; מן המודעית ולחוץ, אין נאמנין. כיצד: הקדר שהניח קדירותיו, ונכנס לפנים מן המודעית--הוא הקדר והן הקדירות, הלוקח נאמן; והיוצא, אינו נאמן.
ג,ו הגבאים שנכנסו לתוך הבית, וכן הגנבים שהחזירו את הכלים--נאמנים לומר, לא נגענו. ובירושלים, נאמנים על הקודש; ובשעת הרגל, אף על התרומה.
ג,ז הפותח את חביתו, והמתחיל בעיסתו על גב הרגל--רבי יהודה אומר, יגמור; וחכמים אומרים, לא יגמור. משעבר הרגל, היו מעבירין על טהרת העזרה. עבר הרגל ביום החמישי, לא היו מעבירין ערב שבת, מפני כבוד השבת; רבי יהודה אומר, אף לא יום החמישי, מפני שאין הכוהנים פנויים.
ג,ח כיצד מעבירין על טהרת העזרה: מטבילין את הכלים שהיו במקדש; ואומרים להם, היזהרו שמא תיגעו בשולחן. כל הכלים שהיו במקדש, היו להם שניים ושלישים; אם נטמאו הראשונים, יביאו השניים תחתיהן. וכל הכלים שהיו במקדש, טעונין טבילה--חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת, מפני שהן כקרקע, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים, מפני שהן מצופין.