א,א יציאות השבת--שתיים שהן ארבע בפנים, ושתיים שהן ארבע בחוץ. כיצד: העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים--פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא--העני חייב, ובעל הבית פטור; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס--בעל הבית חייב, והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא--שניהם פטורין; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס--שניהם פטורין.
א,ב לא יישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, עד שיתפלל; ולא ייכנס לא למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדון. ואם התחילו, אין מפסיקין; מפסיקין לקרית שמע, ואין מפסיקין לתפילה.
א,ג לא ייצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח וייצא; ולא הלבלר בקולמוסו. ולא יפלה את כליו ולא יקרא, לאור הנר. באמת, החזן רואה מהיכן התינוקות קורין; אבל הוא לא יקרא. כיוצא בו, לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה. [ד] אלו מהלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל; שמונה עשר דבר גזרו, בו ביום.
א,ד [ה] בית שמאי אומרין, אין שורין דיו סמנין וכרשינין, אלא כדי שיישורו מבעוד יום; ובית הלל מתירין.
א,ה [ו] בית שמאי אומרין, אין נותנין אונין של פשתן בתוך התנור, אלא כדי שיהבילו, ולא את הצמר ליורה, אלא כדי שיקלוט את העין; ובית הלל מתירין.
א,ו בית שמאי אומרין, אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום; ובית הלל מתירין.
א,ז בית שמאי אומרין, אין מוכרין לנוכרי ולא טוענין עימו ולא מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב; ובית הלל מתירין.
א,ח בית שמאי אומרין, אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נוכרי, אלא כדי שייעשו מבעוד יום; ובכולן בית הלל מתירין עם השמש.
א,ט אמר רבן שמעון בן גמליאל, נוהגין היו בית אבא שנותנין כלי לבן שלהם לכובס נוכרי, שלושת ימים קודם לשבת. ושווין אלו ואלו, שטוענין בקורת בית הבד, ובעיגולי הגת.
א,י אין צולין בשר ובצל וביצה, אלא כדי שייצולו. אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי הגחלים, אלא כדי שיקרמו פניה; רבי אליעזר אומר, כדי שיקרום התחתון שלה.
א,יא משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה. ומחיזין את האור במדורת בית המוקד; ובגבולין, כדי שייצת האור ברובן. רבי יהודה אומר, אף בפחמין כל שהוא.
ב,א במה מדליקין, ובמה אין מדליקין: אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים. לא בזפת, ולא בשעווה, ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה, ולא באליה, ולא בחלב. נחום המדי אומר, מדליקין בחלב מבושל; וחכמים אומרים, אחד מבושל ואחד שאינו מבושל, אין מדליקין בו.
ב,ב אין מדליקין שמן שריפה ביום טוב. רבי ישמעאל אומר, אין מדליקין בעטרן, מפני כבוד השבת; וחכמים מתירין בכל השמנים--בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן, ובנפט. רבי טרפון אומר, אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.
ב,ג כל היוצא מן העץ--אין מדליקין בו, אלא פשתן; וכל היוצא מן העץ--אינו מיטמא טומאת אוהלים, אלא פשתן. פתילת הבגד שקיפלה ולא היבהבה--רבי אליעזר אומר, טמאה היא, ואין מדליקין בה; רבי עקיבה אומר, טהורה היא, ומדליקין בה.
ב,ד לא ייקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן, וייתננה על פי הנר, בשביל שתהא מנטפת, ואפילו היא של חרס; ורבי יהודה מתיר. אם חיברה היוצר מתחילה--מותר, מפני שהוא כלי אחד. לא ימלא אדם קערה שמן, וייתננה בצד הנר, וייתן ראש הפתילה בתוכה, בשביל שתהא שואבת; ורבי יהודה מתיר.
ב,ה המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים, מפני לסטים, או מפני רוח רעה, ואם בשביל החולה שיישן--פטור; כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה--חייב. רבי יוסי פוטר בכולן, חוץ מן הפתילה, מפני שהוא עושה פחם.
ב,ו על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן--על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר. [ז] שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת, עם חשיכה--עישרתן, עירבתן, הדליקו את הנר. ספק חשיכה, ספק לא חשיכה--אין מעשרין את הוודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות; אבל מעשרין את הדמאי, ומערבין, וטומנין את החמין.
ג,א כירה שהסיקוה בקש או בגבבה, נותנין עליה תבשיל. בגפת ובעצים--לא ייתן עד שיגרוף, או עד שייתן את האפר. בית שמאי אומרין, חמין אבל לא תבשיל; בית הלל אומרין, חמין ותבשיל. בית שמאי אומרין, נוטלין ולא מחזירין; בית הלל אומרין, אף מחזירין. [ב] תנור שהסיקוהו בקש או בגבבה, לא ייתן בין בתוכו בין מעל גביו. וכופח שהסיקוהו בקש או בגבבה, הרי הוא ככיריים; בגפת או בעצים, הרי הוא כתנור.
ג,ב [ג] אין נותנין ביצה בצד המיחם, בשביל שתתגלגל; ולא יפקיענה בסודרין. רבי יוסי מתיר. לא יטמננה בחול ובאבק דרכים, בשביל שתיצלה.
ג,ג [ד] מעשה שעשו אנשי טבריה, הביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין. אמרו להם חכמים, אם בשבת--כחמין שהוחמו בשבת, אסורין ברחיצה ובשתייה; ואם ביום טוב--כחמין שהוחמו ביום טוב, אסורין ברחיצה ומותרין בשתייה. מולייר הגרוף, שותין ממנו בשבת; אנטיכי--אף על פי שהיא גרופה, אין שותין ממנה.
ג,ד [ה] מיחם שפינהו--לא ייתן לתוכו צונן, בשביל שייחמו; אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס, כדי להפשירן. הלפס והקדירה שהעבירן מרותחין, לא ייתן לתוכן תבלין; אבל נותן הוא לתוך הקערה, או לתוך התמחוי. רבי יהודה אומר, לכול הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר.
ג,ה [ו] אין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן; ואם נתנו מבעוד יום, מותר. אין ניאותין ממנו, לפי שאינו מן המוכן. מטלטלין נר חדש, אבל לא ישן; רבי שמעון אומר, כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת. נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות; לא ייתן לתוכו מים, מפני שהוא מכבה.
ד,א במה טומנין, ובמה אין טומנין: אין טומנין לא בגפת, ולא בזבל, ולא במלח, ולא בסיד, ולא בחול--בין לחים בין יבשים. לא בתבן, ולא בזוגין, ולא במוכין, ולא בעשבים--בזמן שהן לחים; אבל טומנין בהן יבשים. טומנין בכסות, ובפירות, ובכנפי יונה, ובנעורת של פשתן, ובנסורת של חרשים; רבי יהודה אוסר בדקה, ומתיר בגסה.
ד,ב טומנין בשלחין, ומטלטלין אותן; בגיזי צמר, ואין מטלטלין אותן. כיצד יעשה: נוטל את הכסות, והן נופלות. רבי אלעזר בן עזריה אומר, קופה מטה על צידה, ונוטל--שמא ייטול, ואינו יכול להחזיר; וחכמים אומרים, נוטל ומחזיר. אם לא כיסהו מבעוד יום, לא יכסנו משתחשך; כיסהו ונתגלה, מותר לכסותו. ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר, או תחת הכסת.
ה,א במה בהמה יוצאה, ובמה אינה יוצאה: יוצא הגמל באפסר, והנאקה בחטם, והלובדקיס בפרומביא, והסוס בשיר; וכל בעלי השיר יוצאין בשיר, ונמשכין בשיר, ומזין עליהן, וטובלין במקומן.
ה,ב חמור יוצא במרדעת, בזמן שהיא קשורה לו. הזכרים יוצאין לבובין; והרחלים יוצאות שחוזות, כבולות וכבונות. והעיזים צרורות. רבי יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחלים הכבונות; רבי יהודה אומר, עיזים יוצאות צרורות לייבש, אבל לא ליחלב.
ה,ג ובמה אינה יוצאה: לא ייצא הגמל במטוטלת, לא עקוד ולא רגול; וכן שאר כל הבהמה. לא יקשור גמלים זה בזה, וימשוך; אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו, ובלבד שלא יכרוך.
ה,ד אין חמור יוצא במרדעת, בזמן שאינה קשורה לו; ולא בזוג, אף על פי שהוא פקוק; ולא בסולם שבצווארו, ולא ברצועה שברגלו. ואין התרנגולין יוצאין בחוטין, ולא ברצועות שברגליהן. אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן, ואין הרחלים יוצאות חנונות. ואין העגל יוצא בגימון; ולא פרה בעור הקופד, ולא ברצועה שבין קרניה. פרתו של רבי אלעזר בן עזריה הייתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, שלא כרצון חכמים.
ו,א במה אישה יוצאה, ובמה אינה יוצאה: לא תצא אישה לא בחוטי צמר, ולא בחוטי פשתן, ולא ברצועות, שבראשה; ולא תטבול בהם, עד שתרפם. ולא בטוטפת, ולא בסנבוטין, בזמן שאינן תפורין, ולא בכבול ברשות הרבים; ולא בעיר של זהב, ולא בקטלה, ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה. ואם יצאת, אינה חייבת חטאת.
ו,ב לא ייצא האיש בסנדל המסומר, ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה, לא בתפילה, ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ולא בשריין, ולא בקסדה, ולא במגפיים. ואם יצא, אינו חייב חטאת.
ו,ג לא תצא אישה במחט נקובה, ולא בטבעת שיש עליה חותם, לא בכוכלייר, ולא בכוכלת, ולא בצלוחית של פלייטון. ואם יצאת, חייבת חטאת, דברי רבי מאיר; וחכמים פוטרין בכוכלת ובצלוחית של פלייטון.
ו,ד לא ייצא האיש לא בסיף, ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח. ואם יצא, חייב חטאת. רבי אליעזר אומר, תכשיטין הן לו; וחכמים אומרים, אינן לו אלא גנאי, שנאמר "וכיתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות" (ישעיהו ב,ד). בירית--טהורה, ויוצאין בה בשבת; כבלים--טמאין, ואין יוצאין בהן.
ו,ה יוצאה אישה בחוטי שיער, בין משלה ובין משל חברתה ובין משל בהמה, בטוטפת ובסנבוטין בזמן שהן תפורין; ובכבול ובפיאה נוכרית בחצר; ובמוך שבאוזנה, במוך שבסנדלה, במוך שהתקינה לנידתה; בפלפל ובגרגר מלח, ובכל דבר שתיתן לתוך פיה, ובלבד שלא תיתן כתחילה בשבת. ואם נפל, לא תחזיר. שן תותבת ושן של זהב--רבי מתיר, וחכמים אוסרין.
ו,ו יוצאין בסלע שעל הצינית. הבנות יוצאות בחוטין, אפילו בקיסמין שבאוזניהם. ערבייות רעולות, ומדייות פרופות. וכל אדם, אלא שדיברו חכמים בהווה.
ו,ז פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע, ובלבד שלא תפרוף כתחילה בשבת.
ו,ח הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אוסר. אם יש לו בית קיבול כתיתין, טמא. סמוכות שלו, טמאין מדרס; ויוצאין בהן בשבת, ונכנסין בהן לעזרה. הכיסא וסמוכות שלו, טמאין מדרס; ואין יוצאין בהן בשבת, ואין נכנסין בהן לעזרה. אנקטמין טהורין, ואין יוצאין בהן.
ו,ט הבנים יוצאין בקשרים, ובני מלכים בזוגין. וכל אדם, אלא שדיברו חכמים בהווה.
ו,י יוצאין בביצת החרגול, ובשן של שועל, ובמסמר הצלוב, משום רפואה, דברי רבי יוסי; רבי מאיר אוסר, אף בחול, משום דרכי האמורי.
ז,א כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה--אינו חייב אלא חטאת אחת; והיודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה--חייב על כל שבת ושבת. והיודע שהיא שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה--חייב על כל מלאכה ומלאכה; והעושה מלאכות הרבה, מעין מלאכה אחת--אינו חייב אלא חטאת אחת.
ז,ב אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: החורש, והזורע, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, והבורר, והטוחן, והמרקד, והלש, והאופה, הגוזז את הצמר, והמלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווהו, והמסך, והעושה שני בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, והשוחטו, והמפשיטו, והמולחו, והמעבדו, והמוחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותות, הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, והמכה בפטיש, והמוציא מרשות לרשות--הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.
ז,ג ועוד כלל אחר אמרו: כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו--הוציאו בשבת, חייב עליו חטאת; וכל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו--הוציאו בשבת, אינו חייב אלא למצניעו.
ז,ד המוציא תבן, כמלוא פי פרה. עצה, כמלוא פי גמל. עמיר, כמלוא פי טלה. עשבים, כמלוא פי גדי. עלי שום ועלי בצלים--לחים, כגרוגרת; ויבשים, כמלוא פי גדי. ואין מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשיעוריהן. המוציא אוכלים, כגרוגרת. מצטרפין זה עם זה, מפני ששוו בשיעוריהן--חוץ מקליפיהן, וגרעיניהן, ועוקציהן, וסובן, ומורסנן; רבי יהודה אומר, חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עימהן.
ח,א המוציא יין, כדי מזיגת הכוס. חלב, כדי גמיאה. דבש, כדי ליתן על הכתית. שמן, כדי לסוך אבר קטן. מים, כדי לשוף את הקילורית. ושאר כל המשקין, ברביעית; וכל השופכין, ברביעית. רבי שמעון אומר, כולן ברביעית; לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא למצניען.
ח,ב המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה. גמי, כדי לעשות תלוי לנפה וכברה; רבי יהודה אומר, כדי ליטול ממנו מידת מנעל לקטן. נייר, כדי לכתוב עליו קשר מוכסין; המוציא קשר מוכסין, חייב. נייר פסול, כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון.
ח,ג עור, כדי לעשות קמיע. קלף, כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא "שמע ישראל" (דברים ו,ד). דיו, כדי לכתוב שתי אותות. כוחל, כדי לכחול עין אחת. זפת וגופרית, כדי לעשות נקב. שעווה, כדי ליתן על פי נקב קטן.
ח,ד דבק, כדי ליתן בראש השבשבת. חרסית, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב; רבי יהודה אומר, כדי לעשות פטפוט. סובין, כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד, כדי לסוד קטנה שבבנות; רבי יהודה אומר, כדי לעשות כנכול; רבי נחמיה אומר, כדי לעשות אנטיפי.
ח,ה אדמה, כחותם המרצופין, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרים, כחותם האיגרות. זבל וחול דק, כדי לזבל קלח של אכרוב, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרים, כדי לזבל כרישה. חול גס, כדי ליתן על מלוא כף סיד. קנה, כדי לעשות קולמוס; אם היה עבה או מרוצץ--כדי לבשל ביצה קלה שבביצים, טרופה ונתונה באלפס.
ח,ו עצם, כדי לעשות תורבד; רבי יהודה אומר, כדי לעשות חף. זכוכית, כדי לגרוד בה ראש הכדכד. צרור אבן, כדי לזרוק בעוף; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, כדי לזרוק בבהמה.
ח,ז חרס, כדי ליתן בין פצים לחברו, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, כדי לחתות בו את האור; רבי יוסי אומר, כדי לקבל בו רביעית. אמר רבי מאיר, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, "ולא יימצא במכיתתו, חרש, לחתות אש מיקוד" (ישעיהו ל,יד); אמר לו רבי יוסי, משם ראיה, "ולחשוף מים מגבא" (שם).
ט,א אמר רבי עקיבה, מניין לעבודה זרה, שהיא מטמאה במשא כנידה: שנאמר "תזרם כמו דווה, צא תאמר לו" (ישעיהו ל,כב)--מה הנידה מטמא במשא, אף עבודה זרה מטמא במשא.
ט,ב מניין לספינה, שהיא טהורה--שנאמר "דרך אונייה, בלב ים" (משלי ל,יט). מניין לערוגה שהיא שישה על שישה טפחים, שזורעין בתוכה חמישה זירעונים--ארבעה בארבע רוחות הערוגה, ואחת באמצעה: שנאמר "כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה" (ישעיהו סא,יא)--זרעה תצמיח לא נאמר, אלא "זירועיה תצמיח" (שם).
ט,ג מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי, שהיא טמאה: שנאמר "היו נכונים, לשלושת ימים: אל תיגשו, אל אישה" (שמות יט,טו). מניין שמרחיצין את הקטן, ביום השלישי שחל להיות בשבת--שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית לד,כה). מניין שקושרין לשון של זהורית, בראש שעיר המשתלח--שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיהו א,יח).
ט,ד מניין לסיכה, שהיא כשתייה ביום הכיפורים: אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר--שנאמר "ותבוא כמים, בקרבו; וכשמן, בעצמותיו" (תהילים קט,יח).
ט,ה המוציא עצים, כדי לבשל ביצה קלה. תבלין, כדי לתבל ביצה קלה; ומצטרפין זה עם זה. קליפי אגוזים, וקליפי רימונים, אסטיס, ופואה--כדי לצבוע בהן בגד קטן כסבכה. מי רגליים, נתר, ובורית, קימוניא, ואשלג--כדי לכבס בהן בגד קטן כסבכה; רבי יהודה אומר, כדי להעביר על הכתם.
ט,ו פלפלת, כל שהוא. ועטרן, כל שהוא. מיני בשמים ומיני מתכותיהן, כל שהן. מעפר המזבח, מאבני המזבח, ממקק ספרים, ממקק מטפחותיהם--כל שהן, מפני שמצניעין אותן לגונזן. רבי יהודה אומר, אף המוציא ממשמשי עבודה זרה--כל שהוא, שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח).
ט,ז המוציא קופת הרוכלים--אף על פי שיש בה מינין הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת. זירעוני גינה, פחות מכגרוגרת; רבי יהודה בן בתירה אומר, חמישה. זרע קישואין, שניים. זרע דלועין, שניים. זרע פול המצרי, שניים. חגב חי, כל שהוא; מת, כגרוגרת. ציפורת כרמים--בין חיה בין מתה--כל שהיא, שמצניעין אותה לרפואה. רבי יהודה אומר, אף המוציא חגב חי טמא--כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחק בו.
י,א המצניע לזרע, לדוגמה, ולרפואה--הוציאו בשבת, חייב עליו כל שהוא; וכל אדם, אין חייבין עליו אלא כשיעורו. חזר והכניסו, אינו חייב אלא כשיעורו.
י,ב המוציא אוכלים, ונתנן על האסקופה--בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר--פטור, שלא עשה מלאכתו בבת אחת. קופה שהיא מלאה פירות, ונתונה על האסקופה החיצונה--אף על פי שרוב הפירות מבחוץ--פטור, עד שיוציא את כל הקופה.
י,ג המוציא בין בימינו, בין בשמאלו, בתוך חיקו, או על כתפו--חייב, שכן משא בני קהת. לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באוזנו, ובשיערו, ובאפונדתו ופיה למטן, בין אפונדתו לחלוקו, ובחופת חלוקו, במנעלו, ובסנדלו--פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.
י,ד המתכוון להוציא לפניו, ובא לו לאחריו--פטור; לאחריו, ובא לו לפניו--חייב. באמת, האישה החוגרת בסינר, בין מלפניה ובין מלאחריה--חייבת, שכן ראוי להיות חוזר. רבי יהודה אומר, אף במקבלי פטקין.
י,ה המוציא כיכר לרשות הרבים, חייב; הוציאוהו שניים, פטורין. אם לא יכול אחד להוציאו, והוציאוהו שניים--חייבין; רבי שמעון פוטר.
י,ו המוציא אוכלים פחות מכשיעור בכלי--פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו. את החי במיטה--פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו; את המת במיטה, חייב. וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבילה, וכעדשה מן השרץ--חייבין; ורבי שמעון פוטר.
י,ז [ו] הנוטל ציפורניו זו בזו או בשיניו, וכן שיערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת--רבי אליעזר מחייב חטאת, וחכמים אומרים משום שבות. התולש מעציץ נקוב, חייב; ושאינו נקוב, פטור. רבי שמעון פוטר בזה ובזה.
יא,א הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד--חייב; מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע--רבי עקיבה מחייב, וחכמים פוטרין.
יא,ב כיצד: שתי כצוצריות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט והזורק מזו לזו--פטור. היו שתיהן בדייטי אחת--המושיט חייב, והזורק פטור: שכן הייתה עבודת הלויים; שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים--מושיטין את הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין. חולית הבור והסלע, שהן גבוהין עשרה ורוחבן ארבעה--הנוטל מהן והנותן על גבן, חייב; פחות מכן, פטור.
יא,ג הזורק ארבע אמות בכותל--למעלה מעשרה טפחים, כזורק באוויר; למטה מעשרה טפחים, כזורק בארץ. הזורק בארץ ארבע אמות, חייב. זרק לתוך ארבע אמות, ונתגלגל חוץ לארבע אמות--פטור; חוץ לארבע אמות, ונתגלגל לתוך ארבע אמות--חייב.
יא,ד הזורק בים ארבע אמות, פטור. אם היה רקק מים, ורשות הרבים מהלכת בו--הזורק בתוכו ארבע אמות, חייב. כמה הוא רקק מים, פחות מעשרה טפחים. רקק מים, ורשות הרבים מהלכת בו--הזורק בתוכו ארבע אמות, חייב.
יא,ה הזורק מן הים ליבשה, ומן היבשה לים, ומן הים לספינה, ומן הספינה לים, ומספינה לחברתה--פטור. ספינות קשורות זו בזו, מטלטלין מזו לזו; אם אינן קשורות--אף על פי שהן מוקפות, אין מטלטלין מזו לזו.
יא,ו הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו--קלטה אחר, קלטה כלב, או שנשרפה--פטור. זרק כדי לעשות חבורה, בין באדם בין בבהמה, ונזכר עד שלא נעשת חבורה--פטור. זה הכלל--כל חייבי חטאות אינן חייבין, עד שתהא תחילתן וסופן שגגה. תחילתן שגגה וסופן זדון, תחילתן זדון וסופן שגגה--פטורין: עד שתהא תחילתן וסופן שגגה.
יב,א הבונה, כמה יבנה ויהא חייב--הבונה כל שהוא. המסתת והמכה בפטיש ובמעצד והקודח כל שהוא, חייב. זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת--חייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה--חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה.
יב,ב החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא--חייב. המלקט עצים--לתקן, כל שהוא; ואם להסיק, כדי לבשל ביצה קלה. המלקט עשבים--לתקן, כל שהוא; ואם לבהמה, כמלוא פי גדי.
יב,ג הכותב--בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משני שמות, בין משני סמיונות, בכל לשון--חייב. אמר רבי יוסי, לא נתחייבו שתי אותות אלא משום רושם, שכך היו רושמין על קרשי המשכן, לידע איזה הוא בן זוגו. אמר רבי יהודה, מצינו שם קטן משם גדול--שם משמעון ומשמואל, נוח מנחור, ודן מדניאל, וגד מגדייאל.
יב,ד הכותב שתי אותות בעלם אחד, חייב. כתב בדיו, בסם, ובסקרה, בקומוס ובקלקנתוס, ובכל דבר שהוא רושם, על שני כותלי זווייות, על שני לוחי פנקס, והן נהגין זה עם זה--חייב. הכותב על בשרו, חייב; והמסרט על בשרו--רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושוע פוטר.
יב,ה כתב במשקין, ובמי פירות, ובאבק דרכים, ובאבק סופרים, ובכל דבר שאינו מתקיים--פטור. לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, כתב אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב, נתכוון לכתוב חית וכתב שני זיינין, אחת בארץ ואחת בקורה, על שני כותלי הבית, על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה--פטור. כתב אות אחת נוטריקון--רבי יהושוע בן בתירה מחייב, וחכמים פוטרין.
יב,ו הכותב שתי אותות בשתי העלמות, אחת בשחרית ואחת בין הערבים--רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרין.
יג,א רבי אליעזר אומר, האורג שלושה חוטין בתחילה, ואחד על האריג--חייב; וחכמים אומרים, בין בתחילה, בין בסוף--שיעורו שני חוטין.
יג,ב העושה שני בתי נירין בנירים, ובקירוס, בנפה, ובכברה, ובסל--חייב. התופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות.
יג,ג הקורע בחמתו או על מתו, וכל המקלקלין--פטורין; וכל המקלקל על מנת לתקן, שיעורו כמתקן.
יג,ד שיעור המלבן, והמנפץ, והצובע, והטווה--שיעורו מלוא רוחב הסיט כפול; והאורג שני חוטין, שיעורו כמלוא הסיט.
יג,ה רבי יהודה אומר, הצד ציפור למגדל, וצבי לבית--חייב; וחכמים אומרים, ציפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברין. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל הביברין שווין: זה הכלל--כל שהוא מחוסר צידה, פטור; וכל שאינו מחוסר צידה, חייב.
יג,ו צבי שנכנס לבית, ונעל אחד בפניו--חייב; נעלוהו שניים, פטורין. אם לא יכול אחד לנעול, ונעלוהו שניים--חייבין; ורבי שמעון פוטר.
יג,ז ישב אחד על הפתח ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו--השני חייב. ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב לו בצידו--אף על פי שעמד הראשון והלך לו--הראשון חייב, והשני פטור. למה זה דומה--לנועל ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו.
יד,א שמונה שרצים האמורין בתורה--הצדן והחובל בהן, חייב. ושאר שקצים ורמשים--החובל בהן, פטור. והצדן לצורך, חייב; ושלא לצורך, פטור. חיה ועוף שברשותו--הצדן, פטור; והחובל בהן, חייב.
יד,ב אין עושין הילמי בשבת. אבל עושה הוא מי מלח, וטובל בהן פיתו, ונותן לתוך התבשיל; אמר רבי יוסי, והלוא היא הילמי, בין מרובה בין מעוטה. אלו הן מי מלח המותרין--נותן שמן כתחילה לתוך המים, או לתוך המלח.
יד,ג אין אוכלין איזוביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים; אבל אוכל הוא את יועזר, ושותה את אבוב רועה. כל האוכלים אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין הוא שותה--חוץ ממי דקרים וכוס העיקרין, מפני שהן לירוקה; אבל שותה הוא מי דקרין לצמאו, וסך שמן העיקרין שלא לרפואה.
יד,ד החושש בשיניו, לא יגמא בהן את החומץ; אבל מטבל כדרכו, ואם נתרפא, נתרפא. החושש במותניו, לא יסוך יין וחומץ; אבל סך הוא את השמן, ולא שמן ורד. בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן ורד, שכן דרכן לסוך בחול; רבי שמעון אומר, כל ישראל בני מלכים הן.
טו,א אלו קשרים שחייבין עליהן--קשר הגמלים, וקשר הספנים; כשם שהוא חייב על קושרן, כך הוא חייב על היתרן. רבי מאיר אומר, כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו, אין חייבין עליו.
טו,ב יש לך קשרין שאין חייבין עליהן כקשר הגמלים וכקשר הספנים: קושרת אישה מפתחי החלוק, וחוטי סבכה, של פסיקיה, ורצועות מנעל וסנדל, ונאדות יין ושמן, וקדירה של בשר. רבי אליעזר בן יעקוב אומר, קושרין לפני בהמה, בשביל שלא תצא. קושרין דלי בפסיקיה, אבל לא בחבל; רבי יהודה מתיר. כלל אמר רבי יהודה, כל קשר שאינו של קיימה--אין חייבין עליו.
טו,ג מקפלין את הכלים ארבעה וחמישה פעמים, ומציעין את המיטות מלילי שבת לשבת; אבל לא משבת למוצאי שבת. רבי ישמעאל אומר, מציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים; רבי עקיבה אומר, לא של שבת קרבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קרבין בשבת.
טז,א כל כתבי הקודש--מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן. אף על פי שהן כתובין בכל לשון, טעונין גניזה. ומפני מה אין קורין בהן, מפני ביטול בית המדרש. מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק תפילין עם התפילין, אף על פי שיש בתוכן מעות. לאיכן מצילין אותן, למבוי שאינו מפולש; בן בתירה אומר, אף למפולש.
טז,ב מצילין מזון שלוש סעודות--הראוי לאדם לאדם, והראוי לבהמה לבהמה. כיצד: נפלה דליקה בלילי שבת, מצילין מזון שלוש סעודות; בשחרית, מצילין מזון שתי סעודות; במנחה, מצילין מזון סעודה אחת. רבי יוסי אומר, לעולם מצילין מזון שלוש סעודות.
טז,ג מצילין סל מלא כיכרות, אף על פי שיש בו מאה סעודה; ועיגול של דבילה, וחבית של יין. ואומר לאחרים, בואו והצילו לכם; אם היו פיקחין, עושין עימו חשבון לאחר השבת. להיכן מצילין אותן, לחצר המעורבת; בן בתירה אומר, אף לשאינה מעורבת.
טז,ד ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, לובש כל שהוא יכול ללבוש, ועוטף כל שהוא יכול לעטוף. רבי יוסי אומר, שמונה עשר כלי. וחוזר ולובש ומוציא; ואומר לאחרים, בואו והצילו עימי.
טז,ה רבי שמעון בן ננס אומר, פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, שאינן יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין, ומכבין את הדליקה.
טז,ו נוכרי שבא לכבות, אין אומרין לו כבה, ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן; אבל קטן שבא לכבות--אין שומעין לו, שכן שביתתו עליהן.
טז,ז כופין קערה על גבי הנר, בשביל שלא תאחוז בקורה; ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישוך. אמר רבי יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב; ואמר, חושש אני לו מחטאת.
טז,ח נוכרי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. עשה כבש לירד בו, יירד אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה, ועשה גוי כבש לירד בו, וירדו בו זקנים.
יז,א כל הכלים ניטלין בשבת, ודלתותיהן עימהן, אף על פי שנתפרקו בשבת; אינן דומין לדלתות הבית, לפי שאינן מן המוכן.
יז,ב נוטל אדם קורנס, לפצע בו אגוזים. קורדום, לחתוך בו את הדבלה. מגירה, לגור בה את הגבינה. מגרפה, לגרוף בה את הגרוגרות. את הרחת ואת המזלג, לתת עליו לקטן. את הכוש ואת הכדכד, לדחוף בו. מחט של יד, ליטול בה את הקוץ; ואת של סקאים, לפתוח בה את הדלת.
יז,ג קנה של זיתים--אם יש קשר בראשו, מקבל טומאה; ואם לאו, אינו מקבל טומאה. בין כך ובין כך, ניטל בשבת.
יז,ד רבי יוסי אומר, כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרשה. כל הכלים ניטלין לצורך, ושלא לצורך; רבי נחמיה אומר, אינן ניטלין אלא לצורך.
יז,ה כל הכלים הניטלין בשבת. שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה--שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, ושל זכוכית לכסות בהן את פי הפך; רבי יהודה אומר, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן--שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה, ושל זכוכית לצוק לתוכן שמן.
יז,ו האבן שבקירויה--אם ממלאין בה, ואינה נופלת--ממלאין בה; ואם לאו, אין ממלאין בה. זמורה שהיא קשורה בטפיח, ממלאין בה בשבת.
יז,ז רבי אליעזר אומר, פקק החלון--בזמן שהוא קשור ותלוי, פוקקין בו; ואם לאו, אין פוקקין בו. וחכמים אומרים, בין כך ובין כך, פוקקין בו.
יז,ח כל כסויי הכלים שיש להן בית אחיזה, ניטלין בשבת. אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, בכסויי הקרקעות; אבל בכסויי הכלים--בין כך ובין כך, ניטלין בשבת.
יח,א מפנין אפילו ארבע חמש קופות של תבן ושל תבואה, מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש; אבל לא את האוצר. מפנין תרומה טהורה, ודמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו; והתורמוס היבש, מפני שהוא מאכל לעיזים. אבל לא את הטבל, ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו, ולא את הלוף, ולא את החרדל; רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל לעורבים.
יח,ב חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים--אם התקינן למאכל בהמה, מטלטלין אותן; ואם לאו, אין מטלטלין אותן. כופין סל לפני האפרוחים, שיעלו או שיירדו. תרנגולת שברחה, דוחין אותה עד שתיכנס. ומדדין עגלים וסייחים. והאישה מדדה את בנה. אמר רבי יהודה, אימתיי--בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת; אבל אם היה גורר, אסור.
יח,ג אין מיילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין. ומיילדין את האישה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת, וקושרין את הטבור; רבי יוסי אומר, אף חותכין. וכל צורכי מילה עושין בשבת.
יט,א רבי אליעזר אומר, אם לא הביא כלי מערב שבת, מביאו בשבת מגולה; ובסכנה, מכסהו על פי עדים. ועוד אמר רבי אליעזר, כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל. כלל אמר רבי עקיבה--כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב שבת, אינה דוחה את השבת; מילה שאי אפשר לה ליעשות מערב שבת, דוחה את השבת.
יט,ב עושין כל צורכי מילה--מולין, ופורעין, ומוצצין, ונותנין עליה אספלונית וכמון. אם לא שחק מערב שבת, לועס בשיניו ונותן; אם לא טרף יין ושמן, נותן זה לעצמו וזה לעצמו. אין עושין לה חלוק כתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט. ואם לא התקין מערב שבת--כורך על אצבעו ומביא, אפילו מחצר אחרת.
יט,ג מרחיצין את הקטן לפני המילה, ולאחר המילה. מזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי. רבי אלעזר בן עזריה אומר, מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית לד,כה). ספק ואנדרוגינוס, אין מחללין עליו את השבת; ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס.
יט,ד מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת--שכח ומל את של ערב שבת בשבת, חייב. אחד למול לאחר שבת ואחד למול בשבת--שכח ומל את של אחר שבת בשבת--רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושוע פוטר.
יט,ה קטן נימול לשמונה, לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לשנים עשר--לא פחות ולא יתר: כדרכו, לשמונה. נולד בין השמשות, נימול לתשעה. בין השמשות ערב שבת, נימול לעשרה. יום טוב לאחר שבת, נימול לאחד עשר. שני ימים טובים של ראש השנה, נימול לשנים עשר. קטן החולה, אין מולין אותו עד שיבריא.
יט,ו אלו הן ציצין המעכבין את המילה, בשר החופה את רוב העטרה. אינו אוכל בתרומה. אם היה בעל בשר, מתקנו מפני מראית העין. מל, ולא פרע את המילה--כאילו לא מל.
כ,א רבי אליעזר אומר, תולין את המשמרת ביום טוב, ונותנין לתלויה בשבת; וחכמים אומרים, אין תולין את המשמרת ביום טוב, ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביום טוב.
כ,ב נותנין מים על גבי שמרים בשביל שייצלו, ומסננין את היין בסודרין ובקפיפה מצרית. נותנין ביצה במסננת של חרדל, ועושין יינמילין בשבת. רבי יהודה אומר, בשבת, בכוס; ביום טוב, בלגין; במועד, בחבית. רבי צדוק אומר, הכול לפי רוב האורחין.
כ,ג אין שורין את החלתית בפושרין, אבל נותנה לתוך החומץ. אין שורין את הכרשינין, ולא שפין אותן; אבל נותן הוא לתוך הכברה, או לתוך הכלכלה. אין כוברין את התבן בכברה, ולא יניחנה במקום גבוה בשביל שיירד המוץ; אבל נותן הוא בכברה, ונותן לתוך האיבוס.
כ,ד גורפין מלפני הפטם, ומסלקין לצדדין מפני הראי, כדברי רבי דוסא; וחכמים אוסרין. נוטלין מלפני בהמה זו, ונותנין לפני בהמה זו בשבת.
כ,ה הקש שעל המיטה--לא ינענענו בידו, אבל מנענעו בגופו. אם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין--מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים--מתירין, אבל לא כובשין; ושל כובסין, לא ייגע בו. רבי יהודה אומר, אם היה מותר מערב שבת, מכיר את כליו ושומטן.
כא,א נוטל אדם את בנו והאבן בידו, כלכלה והאבן בתוכה. ומטלטלין תרומה טהורה, עם הטמאה ועם החולין. רבי יהודה אומר, אף מעלין את המדומע באחד ומאה.
כא,ב האבן שעל פי החבית--מטה על צידה, והיא נופלת. הייתה בין החבייות--מגביהה, ומטה על צידה, והיא נופלת. מעות שעל הכר--נוער את הכר, והן נופלות. אם הייתה עליו לשלשת, מקנחה בסמרטוט; הייתה על של עור--נותנין עליה מים, עד שתכלה.
כא,ג בית הלל אומרין, מעבירין מעל השולחן קליפין ועצמות; בית שמאי אומרין, מסלק את הטבלה כולה ונוערה. מעבירין מעל השולחן פירורין פחות מכזית, ושיער של אפונין ושל עדשים, מפני שהוא מאכל בהמה. ספוג--אם יש לו עור בית אחיזה, מקנחין בו; ואם לאו, אין מקנחין בו. וחכמים אומרים, בין כך ובין כך, ניטל בשבת.
כב,א חבית שנשברה--מצילין ממנה, מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים, בואו והצילו לכם: ובלבד שלא יספוג. אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין; יצאו מעצמן, אסורין. רבי יהודה אומר, אם לאוכלין, היוצא מהן מותר; ואם למשקין, היוצא מהן אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת--יצאו מעצמן, אסורין; רבי אלעזר מתיר.
כב,ב כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת; וכל שלא בא בחמין מלפני השבת, מדיחין אותו בחמין בשבת--חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנן, שהדחתן היא גמר מלאכתן.
כב,ג שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשותה כלי. אין נוקבין מגופה של חבית, דברי רבי יהודה; ורבי יוסי מתיר. לא ייקבנה מצידה. אם הייתה נקובה--לא ייתן עליה שעווה, מפני שהוא ממרח; אמר רבי יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב; ואמר, חושש אני לו מחטאת.
כב,ד נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שייצנו, ואת הצונן בחמה בשביל שייחמו. מי שנשרו כליו בדרך, מהלך בהן ואינו חושש; הגיע לחצר החיצונה--שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם.
כב,ה הרוחץ במערה או במי טבריה--מסתפג אפילו בעשר לונטייות, ולא יביאם בידו; אבל עשרה בני אדם מסתפגין בלונטית אחת, פניהם ידיהם ורגליהם, ומביאין אותה בידם.
כב,ו סכין ומתמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין. אין יורדין בפילומה, ואין עושין אפיקטפיזון בשבת. אין מעצבין את הקטן, ואין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו, לא יטרפם בצונן; אבל רוחץ כדרכו, ואם נתרפא, נתרפא.
כג,א שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר הלווני; וכן שואלת אישה מחברתה כיכרות. אם אין מאמינו--מניח טליתו אצלו, ועושה עימו חשבון לאחר שבת. וכן ערב פסחים בירושלים שחל להיות בשבת, מניח טליתו אצלו ואוכל את פסחו, ועושה עימו חשבון לאחר יום טוב.
כג,ב מונה אדם את אורחיו, ואת פרפרותיו מפיו; אבל לא מן הכתב. ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוון לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה, משום קוביה. מטילין חלשים על הקודשים ביום טוב, אבל לא על המנות.
כג,ג לא ישכור אדם פועלין בשבת, ולא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלין. ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלין, ולהביא פירות; אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול, כל שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו.
כג,ד מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. גוי שהביא חלילין בשבת--לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב. עשו לו ארון וחפרו לו קבר, ייקבר בו ישראל; ואם בשביל ישראל, לא ייקבר בו עולמית.
כג,ה עושין כל צורכי המת, סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיזו בו אבר. ושומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול, בשביל שימתין. קושרין את הלחי--לא שיעלה, אלא שלא יוסיף. וכן קורה שנשברה, סומכין אותה בספסל או בארוכות המיטה--לא שתעלה, אלא שלא תוסיף. אין מאמצין את המת בשבת, ולא בחול עם יציאת נפש; וכל המאמץ עם יציאת נפש, הרי זה שופך דמים.
כד,א מי שהחשיך בדרך, נותן כיסו לנוכרי; אם אין עימו נוכרי, מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת; ושאינן ניטלין, מתיר את החבלים, והשקין נופלין.
כד,ב מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, ומפספסין את הכיפין; אבל לא את הזירין. אין מרסקין לא את השחת, ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה בין גסה; רבי יהודה מתיר בחרובין בדקה.
כד,ג אין אובסין את הגמל, ולא דורסין; אבל מלעיטין. ואין ממרין את העגלים, אבל מלעיטין אותן. ומהלקטין לתרנגולין, ונותנין מים על גבי המורסן; אבל לא גובלין. אין נותנין מים לפני דבורים, ולפני יונים שבשובך; אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יונים רודסייות.
כד,ד מחתכין את הדלועין לפני בהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים; רבי יהודה אומר, אם לא הייתה נבילה מערב שבת--אסורה, לפי שאינה מן המוכן.
כד,ה מפירין נדרים בשבת, ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. ופוקקין את המאור, ומודדין את המטלית ואת המקוה. מעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור בטופיח, וקשרו את המקידה בגמי, לידע אם יש בגיגית פותח טפח, אם לאו; מדבריהם למדנו, שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת.