א,א חמישה דברים חייבין בחלה--החיטים, והשעורים, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון. הרי אלו חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה, ואסורין בחדש מלפני הפסח, ומלקצור מלפני העומר. ואם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן; ואם לאו, אסורין עד שיבוא העומר הבא.
א,ב האוכל מהן כזית מצה בפסח, יצא ידי חובתו; כזית חמץ, חייב בהיכרת. נתערב אחד מהן בכל המינין, הרי זה עובר בפסח. הנודר מן הפת, ומן התבואה--אסור בהן, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, הנודר מן הדגן, אינו אסור אלא מהן. וחייבין בחלה ובמעשרות.
א,ג אלו חייבין בחלה, ופטורין מן המעשרות--הלקט, והשכחה, והפיאה, וההפקר, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, ומותר העומר, והתבואה שלא הביאה שליש. רבי אלעזר אומר, אף התבואה שלא הביאה שליש, פטורה מן החלה.
א,ד אלו חייבין במעשרות, ופטורין מן החלה: האורז, והדוחן, והפרגין, והשומשמין, והקטנייות, ופחות מחמשת רבעים בתבואה, והסופגנין, והדובשנין, והאסקריטין, וחלת המשרת, והמדומע--פטורין מן החלה.
א,ה עיסה שתחילתה סופגנין, וסופה סופגנין--פטורה מן החלה. תחילתה עיסה וסופה סופגנין, תחילתה סופגנין וסופה עיסה--חייבת בחלה. וכן הקנובקעות חייבות.
א,ו המעיסה--בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין; החליטה--בית שמאי מחייבין, ובית הלל פוטרין. חלות תודה ורקיקי נזיר--עשאן לעצמו, פטור; למכור בשוק, חייב.
א,ז נחתום שעשה שאור לחלק, חייב בחלה. וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור--אם אין בשל אחת מהן כשיעור, פטורה מן החלה.
א,ח עיסת הכלבים--בזמן שהרועים אוכלין ממנה--חייבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונעשית ביום טוב, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח; אם אין הרועים אוכלין ממנה--אינה חייבת בחלה, ואין מערבין בה, ואין משתתפין בה, ואין מברכין עליה, ואין מזמנין עליה, ואינה נעשית ביום טוב, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. בין כך ובין כך, מיטמא טומאת אוכלין.
א,ט החלה והתרומה--חייבין עליהן מיתה וחומש, ואסורין לזרים; והן נכסי כוהן, ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידיים והערב שמש, ואינן ניטלין מן הטהור על הטמא, אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור. האומר כל גורני תרומה, וכל עיסתי חלה--לא אמר כלום: עד שישייר מקצת.
ב,א פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, חייבין בחלה ובמעשרות. יצאו מכאן לשם--רבי אליעזר מחייב, ורבי עקיבה פוטר.
ב,ב עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ, חייב במעשרות ובשביעית; אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שהספינה גוששת. עיסה שנילושה במי פירות--חייבת בחלה, ונאכלת בידיים מסואבות.
ב,ג האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה; אבל לא האיש. מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה--יעשנה קביים, ואל יעשנה בטומאה. רבי עקיבה אומר, יעשנה בטומאה, ואל יעשנה קביים: שכשם שהוא קורא לטהורה, כך הוא קורא לטמאה--לזו קורא חלה לשם, ולזו קורא חלה לשם; אבל קביים, אין בהן חלק לשם.
ב,ד העושה עיסתו קביים, ונגעו זה בזה--פטורין מן החלה, עד שיישוכו. רבי אליעזר אומר, אף הרודה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה.
ב,ה המפריש חלתו קמח--אינה חלה, וגזל ביד כוהן. העיסה עצמה, חייבת בחלה; והקמח--אם יש בו כשיעור--חייב בחלה, ואסורה לזרים, דברי רבי יהושוע. אמרו לו, מעשה וקפשה זקן זר; אמר להם, אף הוא קילקל לעצמו, ותיקן לאחרים.
ב,ו חמשת רבעים קמח, חייבין בחלה. הן ושאורן ומורסנן חמשת רבעים, חייבין. ניטל מורסנן מתוכן, וחזר לתוכן--הרי אלו פטורין.
ב,ז שיעור חלה, אחד מעשרים וארבעה. העושה עיסה לעצמו, ועיסה למשתה בנו--אחד מעשרים וארבעה; נחתום שהוא עושה למכור בשוק, וכן האישה שהיא עושה למכור בשוק--אחד מארבעים ושמונה. נטמאה עיסתה שוגגת או אנוסה, אחד מארבעים ושמונה; נטמאת מזידה--אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהא חוטא נשכר.
ב,ח רבי אליעזר אומר, ניטלת מן הטהור על הטמא; כיצד: עיסה טהורה, ועיסה טמאה--נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותן לתוך פחות מכביצה באמצע, כדי שייטול מן המוקף. וחכמים אוסרין.
ג,א אוכלין עראי מן העיסה, עד שתתגלגל בחיטים, ותיטמטם בשעורים; גילגלה בחיטים וטימטמה בשעורים, האוכל ממנה חייב מיתה. כיון שהיא נותנת את המים--מגבהת חלתה, ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח.
ג,ב נדמעה עיסתה--עד שלא גילגלה--פטורה, שהמדומע פטור; ומשגילגלה, חייבת. נולד לה ספק טומאה--עד שלא גילגלה, תעשה בטומאה; ומשגילגלה, תעשה בטהרה.
ג,ג הקדישה עיסתה עד שלא גילגלה, ופדיתה--חייבת; ומשגילגלה, ופדיתה--חייבת. הקדישה עד שלא גילגלה, וגילגלה הגזבר, ואחר כך פדיתה--פטורה, שבשעת חובתה הייתה פטורה.
ג,ד כיוצא בו, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, ופדין--חייבין; ומשבאו לעונת המעשרות, ופדין--חייבין. הקדישן עד שלא נגמרו, וגמרן הגזבר, ואחר כך פדין--פטורין, שבשעת חובתן היו פטורין.
ג,ה נוכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה, פטורה מן החלה. נתנה לו מתנה--עד שלא גילגל, חייב; ומשגילגל, פטור. העושה עיסה עם הנוכרי--אם אין בשל ישראל כשיעור, פטורה מן החלה.
ג,ו גר שנתגייר והייתה לו עיסה--נעשת עד שלא נתגייר, פטור; ומשנתגייר, חייב. ואם ספק, חייב; ואין חייבין עליה חומש. רבי עקיבה אומר, הכול הולך אחר הקרימה בתנור.
ג,ז העושה עיסה מן החיטים ומן האורז--אם יש בה טעם דגן--חייבת בחלה, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. אין בה טעם דגן--אינה חייבת בחלה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
ג,ח הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה--אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון; ואם לאו, מוציא חלה אחת על הכול.
ג,ט כיוצא בו, זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף, ענבי בציר שנתערבו עם ענבי עוללות--אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון; ואם לאו, מוציא תרומה ותרומת מעשר לכול, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון.
ג,י הנוטל שאור מעיסת חיטים, ונותן לתוך עיסת האורז--אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה; ואם לאו, פטורה. אם כן, למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא--מין במינו; ושלא במינו, בנותן טעם.
ד,א שתי נשים שעשו שני קבים, ונגעו זה בזה--אפילו הן ממין אחד, פטורין. ובזמן שהם של אישה אחת--מין במינו, חייב; ושלא במינו, פטור.
ד,ב ואיזה הוא מין במינו: החיטים אינן מצטרפות עם הכול, אלא עם הכוסמין; השעורים מצטרפות עם הכול, חוץ מן החיטים. רבי יוחנן בן נורי אומר, שאר המינין מצטרפין זה עם זה.
ד,ג שני קבים, וקב אורז וקב תרומה באמצע--אינן מצטרפין. דבר שניטלה חלתו באמצע--מצרפן, שכבר נתחייב בחלה.
ד,ד קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה--רבי ישמעאל אומר, ייטול מן האמצע; וחכמים אוסרין. הנוטל חלה מן הקב--רבי עקיבה אומר, חלה; וחכמים אומרין, אינה חלה.
ד,ה שני קבים שניטלה חלתן של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו, וחזר ועשאן עיסה אחת--רבי עקיבה פוטר, וחכמים מחייבין; נמצא חומרו קולו.
ד,ו נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה, לעשותה בטהרה, להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי, עד שתסרח: שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא, ושלא מן המוקף.
ד,ז ישראל שהיו אריסין לגויים בסוריה--רבי אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית, ורבן גמליאל פוטר. רבן גמליאל אומר, שתי חלות בסוריה; ורבי אליעזר אומר, חלה אחת. אחזו קולו של רבן גמליאל, וקולו של רבי אליעזר; חזרו לנהוג כדברי רבן גמליאל, בשתי דרכים.
ד,ח רבן גמליאל אומר, שלוש ארצות לחלה: מארץ ישראל ועד כזיב, חלה אחת. מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, שתי חלות--אחת לאור, ואחת לכוהן; של אור, יש לה שיעור, ושל כוהן, אין לה שיעור. ומן הנהר ומן אמנה ולפנים, שתי חלות--אחת לאור ואחת לכוהן; של אור, אין לה שיעור, ושל כוהן, יש לה שיעור, וטבול יום אוכלה. רבי יוסי אומר, אינו צריך טבילה. ואסורה לזבים ולזבות ולנידות וליולדות. ונאכלת עם הזר על השולחן, ונתנת לכל כוהן.
ד,ט ואלו ניתנין לכל כוהן--החרמין, והבכורות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, הזרוע, והלחיים, והקיבה, וראשית הגז, ושמן שריפה, וקודשי המקדש, והביכורים; רבי יהודה אוסר בביכורים. כרשיני תרומה--רבי עקיבה מתיר, וחכמים אוסרין.
ד,י ניתאי איש תקוע הביא חלות מבית תור, ולא קיבלו ממנו. אנשי אלכסנדריה הביאו חלותיהן מאלכסנדריה, ולא קיבלו מהן. אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהן קודם לעצרת, ולא קיבלו מהן, מפני הכתוב שבתורה "וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה" (שמות כג,טז).
ד,יא בן אטיטס העלה בכורות מבבל, ולא קיבלו ממנו. יוסף הכוהן הביא ביכוריו יין ושמן, ולא קיבלו ממנו. אף הוא העלה את בניו ואת בני ביתו, לעשות פסח קטן בירושלים, והחזירוהו, שמא ייקבע הדבר חובה. אריסטון הביא ביכוריו מאפמיה, וקיבלו ממנו--מפני שאמרו, הקונה בסוריה, כקונה בפרוור של ירושלים.